עניין של השקפה: פוסט אחד קטן על ענבל אור מדגים את הבעיה הגדולה של חיינו

לכאורה מדובר בפוסט לגיטימי שמצר על מצב שבו השוויון המגדרי עוד מאיתנו והלאה. הבעיה היא בעובדות: גיא מונסונגו “פרץ" לתודעה הציבורית באותו סרטון שבו הוא נראה תוקף, לכאורה, את מתן חודורוב, איש חדשות 10. בהמשך הוא הספיק להתעמת גם עם עמליה דואק מערוץ 2 - ואז, בשישי האחרון, קיבל הזדמנות לספר לאפרת לכטר מ“אולפן שישי" את גרסתו - שמיד נקרעה לגזרים באולפן על ידי כתב המשטרה, משה נוסבאום.

ענבל אור, לעומתו, זכתה לכמה ראיונות שבהם יכלה לשטוח את גרסתה. נכון שלא תמיד הראיונות עבדו לטובתה, אבל זה היה בעיקר בגלל סגנונה התיאטרלי או נטייתה לדבר על עצמה בגוף שלישי. אשר לתחום הפרטי: סגנון חייה של ענבל אור - מדירות יוקרה ועד לתכשיטים, היה רלוונטי לדיון המשפטי. לפחות בחלק מהזמן היא זו שנופפה בעושרה כדי להראות שהיא מבוססת דיה כדי לשקם את עסקיה.

מה אנו יודעים מן התקשורת על מונסונגו? לא המון, רק שזו לא הפעם הראשונה שבה הוא מסתבך ומסבך וכן (על פי הנטען בכתבה) שהוא מתחזק סגנון חיים ראוותני שכולל, בין היתר, מגורים בקומה ה־65 של מגדלי אביב.

זאת ועוד, ענבל אור הייתה זו שהעלתה נושאים פרטיים בראיונותיה: היא זאת שדיברה (ביוזמתה!) על “מה זה בעבור אישה למשכן את התכשיטים שלה" ובראיון אחר שלפה בעצמה מהארון שמלות יקרות במיוחד. 

נכון שבדקות־מסך מנצחת אור בנוקאאוט את מונסונגו, אבל בעוד הוא היה יזם נדל"ן אלמוני יחסית שאולי “עקץ" (לכאורה כמובן) כמה אומללים, היא הייתה חזק בתקשורת, הן כאשת עסקים והן כמפרסמת בפריים־טיים של ערוץ 2. גם כשהייתה בשיאה, דיברו בה לא מעט - וכשמתגוללים על הזמן שמקדישה לה התקשורת עתה, זה מזכיר קצת את הטענה המגוחכת של נתניהו שלפיה הוא “לא זוכר שמחה כזאת באולפנים כאשר זהבה גלאון זומנה לחקירה". אז אולי באמת מתנכלים לנתניהו, אבל אולי, אדוני ראש הממשלה, זה כי היא מנהיגה של מפלגה שבקושי עברה את אחוז החסימה, בעוד אתה ראש ממשלה מכהן? הרי גם על נאומים מדיניים שלך, למשל, מדווחים באופן נרחב הרבה יותר משלה! 

ככל שמפתה להישאר בין מתנות לצוללות, ננסה לחזור לעיקר. והעיקר הוא שרבים מאיתנו מנסים להכפיף את העובדות לאג'נדה שלהם: זו יכולה להיות אג'נדה פמיניסטית, זו יכולה להיות אג'נדה שמאלנית שלא יכולה להסביר מה ההבדלים בין קיבוץ ברעם להתנחלות עמונה - ובכל זאת הופכת את הראשון למלח הארץ ואת השנייה לאם כל חטאת, וזו יכולה להיות אג'נדה ימנית “אנטי־תקשורתית", שביטוי מצחיק שלה קיבלנו רק לפני כשבוע, אחרי שידור סרטו של חיים יבין על קו התפר בירושלים. הרשת מלאה בתגובות שהסתייגו מתוכן הדברים (לגיטימי לגמרי, כמובן) ושסברו שהשידור הוא קונספירציה כדי להרחיק מהיוצר חשדות על הטרדות מיניות לכאורה. “כמו איבגי" היה צמד מילים שחזר על עצמו שוב ושוב בתגובות, וכמובן - לעומת בוכריס או קצב למשל. העובדות שונות בתכלית: דווקא העיסוק באיבגי היה מחמיר ופולשני - מהרגע שבו נחשפו, בעידוד התקשורת, עוד ועוד עדויות נגדו ועד למחאה חריפה נגד הענקת פרס השחקן מטעם פסטיבל הקולנוע בחיפה. זאת אף על פי שאיבגי עדיין לא הואשם - וממילא גם לא הורשע (קל וחומר יבין, שאפילו לא נחקר עדיין, אם בכלל), בעוד שהן בוכריס והן קצב הורשעו בדין בעבירות מין חמורות, “בעילה אסורה בהסכמה" ואונס ממש, בהתאמה. 

אלא שנדמה כי בפתחה של 2017, העובדות לא חשובות עוד. אפשר שזו הירושה האכזרית של הפוסט־מודרניזם שטען שאין “אמת" אלא רק קונטקסט, אבל הסיבה כבר לא חשובה: זה כבר לא משנה אם ראש הממשלה מושחת או לא, אלא רק מה דעתי עליו, זה לא משנה איך סיקרה התקשורת שתי פרשיות של הונאת נדל"ן (לכאורה), אלא רק אם אני פמיניסטית־לוחמת, וכמובן שאין זה משנה שסרטו של חיים יבין שובץ לשידור כבר לפני שבועות ארוכים ודווקא ראיון שהעניק כדי לקדמו, הוא זה ש"סיבך" אותו (כלומר, עובדתית לא יכול להיות שערוץ 2 הזדרז לשדר את הסרט כדי לחלץ את יבין...). משנה רק מה דעתי על התקשורת השמאלנית ששוב נחלצה להגן על אחד “משלה". 

אז אולי במקום כל הסיכומים והתחזיות, נאמר בפשטות: ברוכים הבאים ל־2017, השנה שבה לאמת אין עוד כל משמעות ושבה האמת היא רק עניין של פרשנות