עדיף לברוח. גם אם יש לי נשק, גם אם אומנתי לירות בו ולפגוע. המלחמה הזאת מעורפלת כל כך, והסיכוי להסתבך ולהיות מוקעת כל חיי גדול כל כך, כך שעדיף לברוח. אני לא רוצה שמדינה שלמה תשמע, לאורך שעתיים וארבעים, כמה טעיתי. אני לא רוצה שאמא שלי תראה כמו צל ושאבא שלי יחלה. שמישהו אחר יירה. אם יש ספק – אין ספק, עדיף פשוט לברוח. 

למה יש ספק? כי המלחמה הזאת לא ברורה. כי לימדו אותנו תורות לחימה מג’ינגס חאן ועד נפוליאון, אבל אף אחד לא אמר לנו בקורס קצינים שהערבים הם האויבים ושהם רוצים להשמיד אותנו. לא הגדירו לנו משימה, לא אמרו לנו מהו ניצחון. יש ספק כי אנחנו רואים מה קורה למי שטועה. הוא מקבל אפס גיבוי מהמערכת, ההפך: המערכת שאמורה להגן עליו, לא סוגרת את העניין משמעתית, בשקט, אלא הופכת את הטעות הזאת למשפט ראווה כדי שכל העולם יראה כמה שאנחנו צודקים וטהורים. בדרך גם האויב רואה ומבין טוב מאוד: מהיום חיילי צה”ל מסתובבים עם אזיקונים על הידיים. בינתיים המשפט הזה גבה ארבעה הרוגים. 

משפט אזריה. למה שארצה שאבא שלי יחלה כי החלטתי לירות? צילום: אבשלום ששוני
כשיש ספק – אין לאויבים שלנו ספק. הם ייסעו לתוך שמונים חניכי קורס קצינים, ויעשו וידוא הריגה, כי הספק הזה נותן להם את מרווח הפעולה לעשות את זה. והתעוזה והחוצפה שלהם יגדלו ככל שהספק שלנו יגדל, וככל שנחכה יותר עם האצבע על ההדק, או נברח כל עוד רוחנו בנו, הם יהרגו יותר ויותר מאתנו. 

חיילי מילואים, שחזרו מקו לאחרונה, דיווחו כי קיבלו מסמך בן 14 עמודים מלא בהוראות לפתיחה באש, והוא היה רק התקציר. בסוף הקריאה בו, לאף אחד לא היה ברור מתי יורים, על מי ולמה. הקצינים שלהם כיסת”חו את עצמם כל כך טוב. כל הכבוד לצה”ל. 

המהלך הושלם. מצבא של לוחמים מסתערים הפכנו לצבא של נמושות, המסתתרים מאחורי מסמכים משפטיים כי ברגע האמת – אנחנו מפקירים את הלוחמים שלנו מול המערכת האמורה להגן עליהם. מנגנון ההשמדה העצמית הגלותי, שחשבנו שהשתחררנו ממנו, התגלה במלוא עוצמתו, כששמונים חיילים חמושים ברחו במקום לירות במחבל, ואחר כך לוודא הריגה שוב ושוב.