מאיר בנאי היה הקול של שנות ה-20 שלי. השנים של התוגה הקיומית והחיפוש לוו בקול שלו, בנוגות הזו שאפיינה אותו. אפשר לקרוא לזה טרובדוריות. כולם אהבו אז את אהוד בנאי ואני הייתי מהחבר'ה של מאיר בנאי, כבר מהפעם הראשונה ששמעתי את "פגישה על חוף" ואז את "את שומעת", כשהיה חלק מלהקת חופים של נחום היימן. הוא היה הסיבה היחידה והעיקרית שהלכתי לראות את הסרט המזעזע "שוברים".
מאיר בנאי הוא הרבה דברים בשבילי. הוא אותה הופעה שחבר לקח אותי לראות "הופעה קטנה לפני שאיזה זמר מוציא אלבום", וכשהגענו גיליתי שזה הוא. זו הייתה ההופעה שיצאתי מצומררת ממנה, מ"גשם". מהצעקה הזו ומצרחה הנואשת והמייאשת של "שער הרחמים". יצאנו מההופעה וידעתי שמבחינתי זו הפעם הראשונה מתוך הרבה פעמים שאראה ואשמע אותו. וכך היה. הייתי דלוקה עליו ברמות קשות (היו שנים שחשבתי שהוא הפסיד שלא הכיר אותי כי בטח היה משנה מסלול חייו עבורי או לפחות כותב לי שיר).
מאיר בנאי הוא גם הדיסק שהתנגן אצלי כי "הלילה של אתי" הייתי אני. ושנות ה-20 פינו את עצמן לשנות ה-30 וה-40 והוא המשיך להיות שם. טרובדור עם כובע שבזכותו התוודעתי לאחיו ונפלתי שבי גם ברשתו המוזיקלית של אביתר. אבל מאיר בנאי היה הבנאי שלי (אחרי יוסי ולעיתים לצידו). כל הדיסקים שהוציא נרכשו ועדיין אצלי באוטו ללוות אותי בנסיעות. המלנכוליה החומלת, הנוגעת בכאב, אבל לא נותנת למילים ליפול לז'אנר שירי הדיכאון. תוגה, זו המילה שהנוכחות שלה הורגשה כלכך, גם בשיריו השמחים. תמיד נכח הקול החם הזה והישירות שבשירתו, כאילו הוא יודע למי הוא שר. בשירים שלו היו שזורים אהבה וחלומות.
החיים שלי, בתקופה ששמעתי אותו, היו שנים של חיפוש ומציאה ולמידה ונפילה, והוא ליווה אותי שם בלי שידע. אותה אהבה שהחלה בשנות ה-20 שלי הייתה אחת מהאהבות היציבות שלי. עוד הופעה שחקוקה בליבי היא ההופעה ההיא על הדשא בעין גדי, אז חזרתי לרגע להיות הצעירה הנלהבת וישבתי מול הבמה קצת חולת אהבה ושרתי את כל המילים ולא עניין אותי אף אחד שהיה מסביב. שרתי והייתי עטופה בקול שלו, במילים שלו, באיש הרכון על הגיטרה ששר את נפשו.
מותו של מאיר בנאי מצטרף לאובדנים המוזיקליים של בגרותי, יחד עם דיוויד בואי. הוא מצטרף לרשימה ארוכה של יוצרים שהפכו להיות ז"ל מוקדם מדי. אני יושבת וכותבת וברקע גלגל"צ משמעים את שיריו, ואני מוצאת שהדמעות הן חלק מהשירים שאני שרה עם הרדיו.