נמצא הסיגר המעשן. הסירחון אופף אותנו כבר כמה שנים ומרעיל את השיח בישראל, בולם את האופן שבו עיתונות אמורה לפעול במדינה דמוקרטית, מסמא את העיניים ומטשטש את הקו בין האינטרס האישי ללאומי. העשן חודר לכל צינור ומותיר בו סימני חריכה וצריבות עמוקות, ובעיקר ריח רע ומעיק של ריקבון.
כבר כמה שנים יש סימן שאלה על כל דיווח עיתונאי - כל ביקורת על ראש הממשלה מזכה בתואר המקולס "סמולן", וכל אזכור חיובי של פעולות הממשלה מוכתר על ידי הכנופיה הגסה והאלימה הנגדית של הצדקנות השמאלנית בתואר "קרנף" או מדברר. כל אלה הם רק סימפטומים למחלה שגרם העשן בשנים האחרונות לכל החברה הישראלית. המחלה היא אובדן האמון. המחלה היא הבגידה בערכים הבסיסיים של התנהלות הוגנת ומידתית. המחלה היא השחתת כלי הדיון. לזה הצטרפו אלמנטים הגורמים להחרפת המחלה כמו תרבות הריאליטי, הסגנון הבוטה ותרבות המגפון, אבל השבוע נחשף המקור לעשן.
הסיגר המעשן נחשף בסדרת השיחות שניהלו נתניהו ונוני מוזס בענייני הסיקור של "ידיעות אחרונות". המקור לעשן הוא הנחות העבודה המשותפות לשני האישים האלה, אך יש ביניהם הבדל דרמטי - האחד הוא נבחר ציבור, המחויב יותר מכל אזרח להתנהלות שקולה, שקופה ומידתית, והשני הוא איש עסקים שמוציא לאור את העיתון המשפיע במדינה, שנלחם על שרידותו. הסיגר המעשן הוא ההסכמה על הנחת העבודה שכלי תקשורת הוא עט להשכיר. שעיתון, אתר או עיתונאי הם מוצרים שאפשר לסחור בהם ולכוון אותם כדי לעצב את המציאות.
זה מקור הנגע. נכון או לא נכון, הצעה לשוחד או שוחד ממש, עסקה אפלה שלא התממשה או רעיון סורר שהוקלט - כל זה לא משנה. השיחה כשלעצמה היא פשיטת רגל מוסרית של שני הכוכבים. מוזס סיפק בפגישות האלה, שחלקן הקטן הודלף השבוע, את ההצדקה להתנהלות הפרועה של נתניהו, אף על פי שזה לא מצמצם במאומה את חלקו של ראש הממשלה בפרשה. אם באמת הציע מוזס "למתן" את סגנון הדיווח של העיתון שלו כלפי נתניהו, הרי שהוא מודה בכך שהוא הכתיב קו לא עיתונאי שנועד להפעיל לחץ על ראש הממשלה. לזה קוראים טרור. זו סחיטה באיומים. זו בגידה בערך הכי משמעותי של העיתונות - להישאר מקצועי, צמוד לעובדות, ולהביא פרשנות מידתית ולאורך זמן מאוזנת.
השיחה הזו מאששת את כל מה שנאמר על "ידיעות אחרונות" בעבר - שהוא מרים ומפיל, אוגר חומרים ומפעיל לחץ לא הוגן על פוליטיקאים. כל מי שטען שמדובר בשקר ובהגזמה פראית נאלץ להתמודד עם ההודאה המוקלטת לכאורה של מוזס בנושא. כל כותבי העיתון הוכתמו, כל הפרשנים ההגונים והמקצועיים ספגו ממנת הרעל שהפיץ המו"ל שלהם. קשה מאוד לתקן זאת.
הכתם הזה לא נשאר רק במסדרונות "ידיעות אחרונות" וynet־. הוא דבק בכל עיתונאי, בכל כותב, בכל בעל טור. הכתם דבק בכולם, ועכשיו רק מצפים שתגיד במי אתה תומך ואת מי אתה משרת. כל הסבר אחר נתפס כהתחמקות.
הוא לא אמר
נתניהו הוא מקור התקלה. מה שהיה מצופה מראש ממשלה ותיק ובעל ניסיון כמוהו, שמלגלג תמיד על האמירה כי הוא נהנתן בעודו אוכל דג ואורז במשרד ראש הממשלה, זה לעשות את המובן מאליו - לסרב. נתניהו דווקא לא רע בסרבנות. הוא דובי־לא־לא מנוסה בכל מה שקשור לקבלת החלטות ותהליכים מדיניים. הוא ידע לסרב להפצרות אובמה וקרי בענייני הבנייה בהתנחלויות. הוא ידע לסרב להמלצות חבריו לליכוד ולממשלה ליזום מהלכים לבניית נמל בעזה שיקל את המצור כמו שהציע לו ישראל כץ, ליצירת נתיב מדיני חלופי להסדר אזורי כמו שייעץ לו ליברמן, להפעלת עוצמה צבאית נגד חמאס כמו שיעצו לו ליברמן ובנט. אבל דווקא בעניינים האישיים הוא לא יודע להגיד לא.
הוא היה צריך לסרב לקחת סיגרים מארנון מילצ'ן ובטח שלא לבקש אותם. הוא היה צריך להגיד לשלדון אדלסון "לא, תודה", כשזה הציע להקים עבורו עיתון שיפאר את נתניהו ואת בני משפחתו. הוא היה צריך לומר לו: "שלדון היקר, תודה על ההצעה, אבל אם נעשה את זה, רק ננציח את מה שאני טוען נגד חלקים בעיתונות הישראלית וניתן להם לגיטימציה. הרי איך אוכל לטעון נגד התופעה המכוערת, אם אני עושה בדיוק את אותו הדבר?".
הוא היה צריך לדעת שאי אפשר לכבות אש בדלק ולדחות על הסף את ההצעה הנדיבה להקמת "ישראל היום". נתניהו טען שנים שהוא לא שולט באדלסון. "אתה חושב שאני אומר לג'ינג'י הזה מה לעשות?", נהג לומר בשיחות שונות. מקטעי השיחה שהודלפו, זה התברר כשקר. נתניהו סחר מול מוזס ב"ישראל היום" כמי שיש לו יכולת להשפיע על העיתון ועל בעליו.
נתניהו היה צריך לסרב למוזס, אלא אם כן הוא יזם את ההצעה, כפי שדווח, ואז הוא היה צריך פשוט לסרב לפיתוי שלו עצמו לייצר עיתונות מגויסת ומאולפת. הוא היה צריך לסרב לרעיון שאפשר לקנות עיתון בעסקה אפלה בחדר, הוא היה צריך לומר למוזס שזה מושחת ובעייתי ושהוא מקווה שהוא התלוצץ, כי אם לא, הוא יהיה מחויב לדווח על כך. הוא היה צריך להגיד לעצמו ולנוני שאם הוא יתחיל לעשות עסקות עם כל מי שמאיים עליו, הוא יפגע בכושר ההרתעה של ישראל, וגם יפגע אנושות בנורמה הבסיסית ביותר של השלטון הדמוקרטי - אמון הציבור. הוא לא אמר. זו האמת הכאובה והמרה.
נתניהו ומוזס סיפקו זה לזה את ההצדקה לכך שזה האופן שבו דברים מתנהלים בישראל - בכוח, בכוחניות, באלימות, בשחיתות ובלי טיפת ערכים. זה מקור העשן שמסריח את כולנו. אם בהמלצת נתניהו צריך להיות דונלד טראמפ, הייתי אומר להם בשם הציבור: אתם מפוטרים! לכו הביתה. תנו למחליפים שלכם לכבות את הבעירה ולפוגג את הסירחון.
מאחר שאני דוחה את ההמלצה של נתניהו וסולד מהטראמפיזם, אני חושב שכדי להסיר את הנגע דרושים צעדים חדים וברורים: פרסום ההקלטה, מיצוי החקירה והסבר מנומק של שני האישים. זה בתור התחלה. ואז הכרה בשגיאה, התנצלות ומהלכים לתיקון הנזק. בלי זה הסירחון והסרחנים יישארו והריקבון באמון הציבור יתפשט.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2