בלכתו, אמור הנשיא ריבלין להטיל את הרכבת הממשלה על מועמד חלופי מהליכוד. בדיוק כפי שהנשיא הטיל על ציפי לבני להרכיב ממשלה אחרי התפטרות אולמרט (אלא שהיא לא הצליחה, בגלל תעלולים פוליטיים של נתניהו, שהפך את חקירות אולמרט לכלי להחלפת שלטון, אבל לו זה מותר, כמובן).
ממשלה בראשות מועמד חלופי מהליכוד יכולה לקום כאן, לכאורה, בלי קושי. זה גם הדבר הנכון לעשותו. הרי לא הימין הוא זה שמנהל אורח חיים חזירי על חשבון מיליארדרים זרים, בעלות של מיליונים רבים, שנות דור. לא הימין הוא זה שקשר קשר לביצוע עסקת שוחד עם מו"ל גדול. מי שעולל לכאורה את הדברים הללו, ועוד רבים שטרם פורטו, הוא בנימין נתניהו. הוא צריך לשלם את המחיר, ולא הזרם הפוליטי שהוא עומד בראשו.
וכאן הגענו לגאונותו הפוליטית של נתניהו: מכיוון שהוא קרא מראש את האפשרות הזו, הוא פעל ליצירתו של המצב הנוכחי, שבו אין לו בליכוד שום אלטרנטיבה. ימין ושמאל, רק חול וחול. אין יורש. אין אף דמות חלופית שיכולה להיכנס לנעלי ראש הממשלה ולקבל את המפתחות של המדינה לשנה־שנתיים. את כולם ביבי הדיח, הסריח או הבריח. לו משה (בוגי) יעלון לא היה מתפטר מהכנסת ונשאר ח"כ, הוא יכול היה היום להיות מועמד אולטימטיבי ואופטימלי להחלפת נתניהו למחצית השנייה של הקדנציה. כנ"ל בדיוק לגבי גדעון סער. או, אפילו משה כחלון. אבל את כולם נשאה הרוח, אותה רוח עוועים מטורפת שמנשבת מבלפור ומטאטאה כל בדל אלטרנטיבה, כל מי שיכול להיחשב מתישהו כמישהו שמסוגל להיכנס ללשכת ראש הממשלה ולהציל את המדינה מידי בוזזיה. כל זה קרה, לקראת הרגע הזה שאליו אנחנו מגיעים עכשיו. הרגע שבו אמור נתניהו לפנות את הכיסא לטובת יורש, שאין. ולא סתם אין.
ההתעקשות האובססיבית של נתניהו לא למנות לעצמו מ"מ ראש ממשלה נועדה בדיוק לימים כאלה. תארו לעצמכם שאפילו יובל שטייניץ, או גלעד ארדן, או ישראל כץ, היו מקבלים את התואר הזה ונושאים אותו שנתיים. המ"מ, מתוקף הגדרתו, הוא זה שנכנס לתפקיד אם ראש הממשלה לוקה בנבצרות או בוחר בהתפטרות. התואר מעניק לנושאו סוג של הדרת כבוד, מעמד, אף על פי שאין בו סמכויות והוא ריק מתוכן. אבל גם את זה דאג נתניהו לסכל מבעוד מועד. אין לו תחליף, אין עוד מלבדו, הליכוד היא קליפה ריקה וחלולה, שבתוכה מצטופפים גמדים שמתפקדים כלהקת עידוד לשליט ורעייתו, תוך התקוטטות מתמשכת על הפירורים שמושלכים לעברם כלאחר יד.
בתחום הזה, אתמול הוכח כי אין לצחי הנגבי אלטרנטיבה. הראיון שנתן ל"דקלסגל" ובו הגדיר את האולטימטום שהעמיד אהוד ברק לאהוד אולמרט ב־2008 כ"בגידה", הוא שיא עולמי חדש בצביעות וזילות הממלכתיות. דעתו של הנגבי על נתניהו ורעייתו דומה מאוד לדעתי, אבל הוא מתחפש לנאמן האחרון בתקווה להיות זה שהירושה תיפול לחיקו, אם וכאשר. מישהו צריך להודיע להנגבי שחוץ מפוליטיקה זעירה יש כאן גם מדינה.
נתניהו בנה כאן אוטוקרטיה. טענותיו מזכירות את ההוא שהרג את הוריו וביקש הקלה בעונש כי הוא יתום. נתניהו הוא זה שהפך את הליכוד לשממה ודממה דקה. אין אשמים אחרים. ועדיין, צריך להבהיר: אם היה בו שמץ של אחריות לאומית או שריד כלשהו של כבוד עצמי, היה בנימין נתניהו שם את המפתחות על השולחן ומתפטר. הליכוד צריכה לבחור במישהו מתוכה, לעמוד בראש הממשלה לזמן שנותר, או לתקופת מעבר בת שנה לפחות. את הטיעון הזה, של "הפלת ממשלת ימין", צריך להרוג. הוא שקרי. אין סיבה אמיתית להפיל את ממשלת הימין. יש כאן עוד ימין חוץ מנתניהו.
2. המלך המשיח
לא רק את הליכוד הוא רוקן מנכסיה. את התהליך הזה הוא מנסה לבצע גם ברמה הלאומית. ישראל הפכה, בשנים האחרונות, למדינת חסות של משפחת נתניהו. אם בקדנציה הראשונה של הישורת הנוכחית (2009־2013) עוד הייתה בנתניהו מידה של ממלכתיות, הרי שהיא חלפה מן העולם. בואו ניזכר: הוא מינה את צבי האוזר למזכיר הממשלה. הוא הרכיב שביעייה עם שרים כדן מרידור, בני בגין, אהוד ברק, משה (בוגי) יעלון, אביגדור ליברמן. אנשים שעשו משהו ועברו כברת דרך. הוא לא השתלט על משרדי ממשלה, לא רוקן מתוכן ופירק לגורמים את משרד החוץ, לא בעט וזלזל בכל מוסד ממלכתי או סדרי שלטון ומשפט.
היום, שבע שנים אחר כך, אנחנו בשיאו של תהליך הפוך. ראש הממשלה איבד כל רסן ועף על עצמו בגובה רב ובמהירות עצומה. על מעלליו בתחום התקשורת כבר דובר וסופר בעמודים האלה (בהמשך נגיע גם לפרשת נוני־ביבי). אבל זה לא רק התקשורת. ככל שחלף הזמן, כך הלך ההיבריס של נתניהו וגאה. זחיחותו הגיעה לשיא של כל הזמנים לאחר הניצחון האחרון בבחירות. לתפיסתו, זה לא היה ניצחון בבחירות. זו הייתה משיחתו למלך המשיח.
הוא השתלט במהירות ובכוחנות על המעט שנשאר מחוץ לטווח השגתו. אחרי שבחש ומינה וערבב את היועץ המשפטי לממשלה (הקודם והנוכחי), ואת מבקר המדינה, ואת המפכ"ל ואת מי לא, השתלט נתניהו גם על תיק התקשורת והחליט למחוק את שארית התקינות הפוליטית או המוסרית שנותרה כאן. כל העכבות נעלמו. הניצחון של דונלד טראמפ בארה"ב בסוף השנה שעברה הגדיל את התיאבון של נתניהו בהתאמה. הוא לא חושש עוד ממה שיגידו או ממה שיעשו. החוק קיים כדי לשרת את גחמותיו. לא יועץ משפטי ולא נציב שירות המדינה ולא מבקר המדינה וכל הגמדים האלה.
הוא מתקנא בחבריו הטייקונים והאוליגרכים. להם יש מיליארדים לבזבז, סיגרים ושמפניה ללא הגבלה והוא צריך להסתפק ב־50 אלף שקל ברוטו בחודש? אז הוא השתלט על מדינה והפך אותה לקופה הקטנה שלו. יש לו שני עורכי דין פרטיים, מלכו ושמרון, שמחוברים גם בקשרי משפחה אליו וזה לזה, שמבצעים את ההשתלטות העוינת בשטח. מלכו הוא שר החוץ, שמרון הוא שר הפנים. יותר ויותר מתברר כמה עשרות מיליונים (ויותר מזה) גורף שמרון מלקוחות שונים, כדי לממש את נגישותו לבלפור. איך הוא מבטל מכרז לרכישת ספינות לחיל הים, בעודו מתווך בעסקה חלופית. איך הוא דורש להוריד את מחיר הקרקע למתקנים פוטו־וולטאים מ־200 אלף ל־16 אלף לדונם (כפי שדווח השבוע ב"גלובס"). איך הוא משכנע את הוועדה לתכנון ובנייה לאשר הקמת ארבע וילות ברחוב יוקרתי בבירה, כשהוא מייצג חברה מאיי הבתולה (כפי שפורסם השבוע ב"כלכליסט"). כמה מיליונים הוא מקבל מענק המלונות "ארבע עונות", כדי לרתום את רשות מקרקעי ישראל למיזם המלונאי בירושלים ולהקצות לצורך כך את הקרקע היקרה ביותר בישראל ללא מכרז. מדינת ישראל הופרטה. נקודה.
אפשר היה להבין בקמפיין 2015 עד כמה נתניהו בז למערכת הפוליטית והממלכתית. בכירי הליכוד, שמקבלים בדרך כלל את תפקידי המפתח של מערך ההסברה והארגון (כפי שנהוג בכל מפלגה דמוקרטית), הורחקו ומודרו. הקמפיין התמקם במשרד מבודד ומבוצר, רק קומץ בעלי מקצוע ובני המשפחה הקרובים הורשו להיכנס. נתניהו, ובעיקר בנו יאיר ורעייתו שרה, ניהלו את המערכה הזו כאילו מדובר בבחירות לוועד הבית ברחוב בלפור. ישראל הפכה לנכס פרטי מניב של המשפחה. מה הפלא שלאחר עזיבתו של אביחי מנדלבליט מינה נתניהו במקומו לתפקיד מזכיר הממשלה לאחרונה עסקן מפלגתי מנס ציונה בשם צחי ברוורמן, שצבר ניסיון ושיעור קומה בניהול המתנ"ס המקומי. מה הפלא שאותו ברוורמן לא חשב שצריך לשגר נציגי ממשלה להלוויות של הרוגות והרוג הפיגוע בירושלים. מה הפלא שיו"ר הקואליציה הוא דוד ביטן, מי שלפני זמן לא רב עוד נמלט מאימת השוק האפור, וכל התוועדות בינו לבין מחוקקים כדודי אמסלם או מיקי זוהר מזכירה קטטת שיכורים בשוק.
הכל מותר, הכל מתקבל, אין חוקים ואין כללים, נתניהו הישר בעיניו יעשה, וכולם מתיישרים. בקצב הזה, נתניהו ימנה לתפקיד יו"ר הכנסת הבא את הסוס שלו או את הכלבה קיה. הכלבים נובחים, השיירה חוגגת ועוברת.
3. אחד מהחבר'ה
כשנקרא אביחי מנדלבליט לוועדת האיתור לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה למקצה שיפורים, הוא נשאל כמה שאלות חשובות. כפי שכבר דיווחתי כאן, החשובה שבהן הייתה: האם יהסס לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה, אף על פי שעבד אצלו ויצק מים על ידיו שנים ארוכות. מנדלבליט השיב בשלילה. לצערי, הוא מוכיח שהתשובה הייתה לא נכונה. רק בישראל יכול מי שהיה המינוי האישי הצמוד במשך שנים, להפוך אחר כך למי שאמור להיות התובע הכללי חסר הפניות. הסיפור שיובא כאן מיד ימחיש עד כמה מנדלבליט לא מתאים לקבל את ההחלטות המכריעות הקשורות לגורלו של נתניהו.
ינואר 2014. עובד בכיר בתפקיד ממלכתי במשרד ראש הממשלה סיים את חוזה העסקתו ואמור לקבל הארכה לתקופה נוספת של ארבע שנים. העובד, מסור ומקצועי ומוערך, נמשך בסחבת על ידי לשכת ראש הממשלה. מישהו, או מישהי, לא לגמרי מבסוטים ממנו. הוא סירב למינויים מטעם, הוא שמר על ניקיון התפקיד, הוא לא רקד לצלילי חלילו של אף אחד, או אחת. תהליך אישור החוזה החדש מתמשך והופך לעינוי דין של ממש. בסופו של דבר, ולאחר מאמצים רבים, יום אחד העובד נקרא ללשכת ראש הממשלה בקריה בתל אביב, נכנס לראש הממשלה, מקבל את החוזה החדש חתום, ואף ברכה בעל פה, ויוצא לענייניו שמח וטוב לב.
אבל אז מישהו, או מישהי, גילו שהחוזה הוארך בארבע שנים. פרצה מהומה. הבכיר, שכבר עשה דרכו בחזרה לירושלים, נקרא בבהילות בחזרה ללשכה בתל אביב. היו שם שניים מבכירי לשכת ראש הממשלה והם ביקשו את החוזה החתום בחזרה. הם לא אמרו למה, מלמלו משהו על עניינים פרוצדורליים. העובד סירב. החוזה נחתם ואושר כדין, אין סיבה להחזיר אותו. הוא הבין שנרקמת כאן מזימה. הבכירים התעקשו. העובד המשיך לסרב. ואז נקרא אל הדגל הנשק הסודי: מזכיר הממשלה, אביחי מנדלבליט. אלוף במילואים, דוקטור בהכשרתו, עילוי משפטי, המוערך על ידי הכל כאיש ישר וראוי שלא יהיה מעורב במעשים עקומים.
מנדלבליט הוזעק ודיבר על לבו של העובד הסורר. "תן לי את החוזה, מחר־מחרתיים תקבל אותו בחזרה", אמר מזכיר הממשלה לעובד, על פי עדותו. העובד התלבט. "אתה לא מאמין לי?", הפציר־שאל מנדלבליט, ובסופו של דבר, העובד נעתר. מנדלבליט נהנה מהערכה עמוקה גם אצלו. זו הייתה שגיאה. חוזה משוחרר לא הוחזר. בסוף קוצצה תקופת הארכת החוזה מארבע שנים לשנתיים. נראה שמנדלבליט פשוט שיתף פעולה עם חבריו בלשכה, שביקשו ממנו לשכנע את העובד. הוא סיפק את הסחורה, הם קיבלו בחזרה את החוזה והמשבר נפתר (על חשבונו של העובד הבכיר).
פניתי לתגובת היועץ מנדלבליט על מעשיו לכאורה של מזכיר הממשלה מנדלבליט. להלן התגובה המלאה: "ד"ר מנדלבליט לא עסק כמזכיר ממשלה בהחלטות על מינוי אדם כזה או אחר לתפקיד כלשהו במשרד רה"מ, ובהתאם גם לא עסק ולא היה מעורב וגם לא היה אמור להיות מעורב במינוי העובד או בהחלטה להאריך את הקדנציה שלו. ההתרחשות המתוארת בפנייתכם, ככל שאירעה כזו, איננה זכורה לד"ר מנדלבליט וממילא כאמור ההחלטות בנושא זה לא היו במעורבותו".
התשובה לא קשורה לשאלה. לא נטען שד"ר מנדלבליט החליט משהו בעניין הארכת הכהונה של אותו עובד. הוא בסך הכל עזר לשכנע את העובד להחזיר את החוזה החתום כדין שברשותו ללשכה, ולאבד שליטה על גורלו. טוב עשה היועץ מנדלבליט שלא הכחיש את הסיפור. בכך הוא מאשרר את המוניטין שיצאו לו כאדם ישר.
מה שהסיפור הזה מלמדנו, הוא דבר פשוט: בשנותיו הארוכות בלשכת נתניהו הפך מנדלבליט ל"אחד מהחבר'ה". איש הסוד הפנימי, שאפשר לקרוא לו לדגל למשימות מפוקפקות לכאורה. ככזה, עכשיו הוא צריך לגזור את גורלם של ראש הממשלה וכמה מבכירי לשכתו. יום אחד הוא יושב בלשכה, מסתודד עם שמרון, מחליף דעות עם מלכו, מספק שירותים לנתניהו, ולמחרת בבוקר הוא אמור לתבוע אותם לדין. זה יכול לקרות רק ברפובליקת בננות. טוב עשה מנדלבליט שפסל את עצמו מלדון בענייניו של גיל שפר, שהיה ראש הסגל בלשכה. הוא חייב היה לפסול את עצמו מענייני בנימין ושרה נתניהו.
לא, מנדלבליט אינו מושחת, אבל הוא גם לא מלאך. נשאלת השאלה האם בכל הקשור לחבורה הזו, שהיה חלק ממנה עד לאחרונה, הוא יכול להיות אובייקטיבי. לו היה אובייקטיבי, כבר מזמן היה אמור להורות לנתניהו לנתק כל קשר או מגע עם עו"ד דוד שמרון. לו היה אובייקטיבי, היה מורה על חקירה פלילית ברגע הראשון, לא ברגע האחרון. אם היה אובייקטיבי, לא היה סוגר כמה מכיווני החקירה שסגר, ולא היה מתאמץ לפרסם את זה בפירוט רב, כמתאמץ להוכיח כמה הוא הוגן כלפי משפחת המלוכה.
אביחי מנדלבליט הוא אדם ישר, אך עושה רושם שהוא אינו כשיר לעסוק בענייני נתניהו. הוא לא מודע לאי־כשירותו. היא נפשית, חבויה במעמקי התודעה, אבל ברורה וצחה כשמש. הוא צריך להשעות את עצמו מהעניין הזה. החיסרון הגדול של דרישה זו הוא שבהיעדרו, אמור לקבל את הסמכות פרקליט המדינה שי ניצן. גורמי אכיפת החוק המלווים את החקירה הזו מדווחים שניצן מתפקד בה כסגן שוליה, קל משקלו ממשקל נמלה.
4. מיליארד במתנה
לא פשוט להיות עיתונאי בקבוצת "ידיעות אחרונות" בימים אלה. לא פשוט להיות עיתונאי בימים אלה. בנוסף להתרסקותו של המודל הכלכלי והתדמית הירודה בציבור, הגיעה עכשיו פרשת "נוניגייט", והיא מכרסמת במה שעוד נותר מאמון הציבור בתקשורת הממוסדת.
אז לפני הכל, צריך להיות ברור: אף על פי כן ולמרות הכל, בישראל יש עדיין עיתונות ראויה, הגונה, אמינה, מקצועית ואחראית. היא נחלשת, היא נאבקת על חייה, היא במצור, אבל היא חיה ובועטת. בלעדיה, הגילויים המחרידים (שלא אמורים להפתיע את קוראיו הקבועים של הטור הזה) על מה שמתרחש במסדרונות האחוריים של השלטון המלוכני בישראל, לא היו באים לעולם. פרשת הצוללות, שכמעט נשכחה, נולדה בעמודים האלה והוזנקה הלאה בערוץ 10 (רביב דרוקר וברוך קרא). "הארץ" מהווה בשבועות האחרונים מגדלור של עיתונות חוקרת במיטבה (גידי וייץ). גם בערוץ 2 יש עדיין כיסי התנגדות מרשימים להשתלטות העוינת של משפחת נתניהו על מדינת ישראל. בישראל יש, עדיין, לא מעט עיתונאים שפועלים ללא מורא וללא משוא פנים. אגב, גם ב"ידיעות אחרונות". עוד מוקדם להספיד אותנו.
המו"מ בין ארנון (נוני) מוזס לבנימין נתניהו השמיט את הלסת המטאפורית של כולנו. מצד שני, המגעים בין השניים, שהתקיימו מאז הוצאתו לאור של "ישראל היום", ריחפו באוויר והיו ידועים לרבים בברנז'ה. מגעים כאלה בין ראש ממשלה למו"ל הם לגיטימיים. מה שלא לגיטימי, זה מה שנחשף בהקלטות שהקליט ראש לשכת נתניהו ארי הרו, במצוות הבוס. אם הפרטים שדלפו עד כה נכונים, אם אכן דובר שם על "דיל" שבמסגרתו נתניהו יפעל לסגירתו או לצמצומו של "ישראל היום" ומוזס יפנק אותו בקבוצת "ידיעות", הרי שזוהי עסקת שוחד ברורה. אין משפטן מאלה שהתייעצתי איתם השבוע (והתייעצתי עם רבים) שלא קובע את הקביעה הזו. גם אם העסקה לא יצאה לפועל, זוהי עבירה פלילית חמורה של ניסיון לקבל/לתת שוחד.
קו ההגנה של נתניהו מדהים. הוא טוען ששיקר למוזס. האמת היא, שכשבנימין נתניהו אומר שהוא משקר, אפשר להאמין לו. הוא בנה קריירה על התכונה הזו. בזמנו, כשדן מרידור היה מסייר בסניפי הליכוד ומותקף על תמיכתו בפתרון שתי המדינות, הוא היה אומר להגנתו שהרי זוהי עמדת ראש הממשלה, כפי שהובעה ב"נאום בר אילן". נכון, היו הפעילים עונים לו, אבל ביבי שיקר! הם אמרו את זה בגאווה. אז ביבי שיקר גם לנוני.
הטיעון הזה, עלוב ככל שיהיה, לא מסיר מנתניהו את האחריות הפלילית. הניתוח פשוט. ראש הממשלה נושא ונותן עם מו"ל של עיתון גדול על קבלת טובת הנאה עצומה: העיתון ויחד איתו הקבוצה כולה יפסיקו לתקוף, לבקר ולחקור את ראש הממשלה, ויתחילו לפנק אותו. בתמורה יפעל ראש הממשלה לסגירתו של העיתון המתחרה. אם זה לא שוחד, אין שוחד בעולם. מי שיטען שנתניהו לא היה אז שר התקשורת, יפספס את הפואנטה. כראש הממשלה, הוא הרגולטור העליון. בכוחו לדחוף חקיקה, לטרפד חקיקה, ליזום מהלכים שלטוניים.
ורק עכשיו הגענו לעובדה, הידועה לכל זאטוט ברחוב השלושה בתל אביב, שנתניהו הוא העורך האחראי האמיתי של "ישראל היום". יש מספיק אנשים שיכולים להעיד על כך. נדרש מהמשטרה מאמץ קל בלבד כדי לאתר אנשים שעבדו או עובדים ב"ישראל היום" ויודעים על הסימביוזה המושלמת בין הסלון בבלפור ללשכת העורך הראשי ברחוב השלושה בתל אביב (שם ממוקמת המערכת). יש מספיק אנשים שליוו את הקמת העיתון הזה ויוכלו לספר מה הייתה המטרה האחת והיחידה שלו: האדרת שמו של בנימין נתניהו. הייתה גם מטרה משנית: השמדת המתנגדים, בראש ובראשונה נוני מוזס וקבוצת "ידיעות אחרונות". אלה הן עובדות נהירות ובהירות שאין קושי בהוכחתן.
"הארץ" פרסם השבוע שבשבע השנים הראשונות לקיומו עלה "ישראל היום" לשלדון אדלסון למעלה מ־700 מיליון שקל. אגב, "הארץ" שכח להזכיר כמה מהמיליונים האלה זרמו לכיסו, עבור הדפסת התועבה הזו במשך שנים ארוכות. מתברר שלא תמיד לכסף יש ריח. מכיוון שחלפו מאז עוד כמה שנים, ההערכה היא כי הסיפור הזה עלה לאדלסון בסביבות המיליארד שקל. אתם קולטים את זה? זוהי מתנה אסורה שנתניהו קיבל, בשווי של מיליארד שקל.
עיתון שמשקף את דעתו ודעתה, מדפיס את תמונותיו ותמונותיה, מקבל הוראות ישירות מהלשכה, מודפס, משונע ונדחף לידיהם של כל בני ישראל חינם אין כסף. מודל כלכלי שאינו קיים, מערכת מקצועית שאינה מתפקדת, וכל זה ממומן בכספי מהמרים בלאס וגאס ומקאו, לתפארת מדינת ישראל (שהולאמה, כזכור, על ידי משפחת נתניהו).
5. הקרב האחרון
אז עכשיו אנחנו נטפלים ל"ידיעות". רוב הקריירה שלי, שנמשכת כבר 31 שנה, הוקדשה למלחמה מקצועית ב"ידיעות", שהיה מפלצת עיתונאית רעבתנית, זוללת־כל, כוחנית ונקמנית. שנים ארוכות סבלתי מנחת זרועם של החברים מרחוב מוזס. למרות הנחיתות, הצלחנו ב"מעריב" לזנב בהם מדי פעם. היו לא מעט שנים שבהן הוגדרתי במשרדי המערכת ב"ידיעות" כ"שטן הקטן" שהצליח לדקור אותם מדי פעם, ולהישאר בחיים.
ועדיין, זה היה משחק עם כללים. זו הייתה תחרות שבסיסה תנאים שווים. היה מודל כלכלי, היו קוראים והיו מנויים והיה קרב יומיומי בקיוסקים. עדיפים 20 מו"לים כמו נוני מוזס, על תופעה אחת כ"ישראל היום". מוזס, על כל חסרונותיו (המשמעותיים), הוא מו"ל שכפוף לתנאי השוק והמשחק. הוא לא יכול להפיץ את העיתון שלו בחינם לאורך זמן. הוא לא יכול להקיז רבע מיליארד שקל בשנה רק כדי לתקוף את נתניהו. לעיתון שלו יש קווים אדומים. גם כשהוא תומך באהוד אולמרט, הוא לא יכול להתעלם מהרשעתו. יש "רוח מפקד", אבל אין רוח עוועים. תופעת ה"רשימות השחורות" רעה, משחיתה ומזיקה, אבל כשמביטים על מפת התקשורת כולה, על המו"לים האחרים, על האינטרסים המתנגשים, מקבלים איזונים ובלמים. תופעת "ידיעות" רעה לדמוקרטיה ולתקשורת, אבל לא משקפת סכנה קיומית. תופעת "ישראל היום", כן.
בהקמתו, ביקש "ישראל היום" לחסל את התקשורת החופשית בישראל. זה לא רק שהם חילקו ודחפו עיתון חינמי בתפוצה עצומה. הם הקימו חינמון שהתחפש לעיתון משמעותי. הם טענו שיש לזה מודל כלכלי. הם שיקרו. יש בעולם חינמונים עם מודל כלכלי, אבל התנאי הבסיסי לרווחיותם הוא מערכת מינימליסטית, דלה, ללא טאלנטים והשקעה בתוכן. אלמנטרי. ידיעות כרוניקה, מודעות, תשבצים וסודוקו. שיהיה מה לדפדף ברכבת. "ישראל היום" התחפש ל"ידיעות אחרונות", העמיד ליינאפ מפואר של עיתונאים (חלקם ראויים ומוכשרים), עם מוספים ומערכת והשקעה עצומה בתוכן, הכל על חשבון הברון. הכל למען מטרה ברורה אחת: קידוש השם המפורש (נתניהו) והשמדת מתחריו. לכן, למצער, אני מעדיף מאה נונים על שלדון אחד.
מעולם לא עבדתי ב"ידיעות". פעם, בראשית המאה הנוכחית, הייתי איתם במו"מ קצר שצלח, אבל בסופו של דבר העדפתי להישאר בביתי ב"מעריב". יצא לי להיתקל בתרבות העיתונאית של "ידיעות" כשהגיע אחד, ניר חפץ, לערוך את "מעריב" בימיו הזכורים לרע של נוחי דנקנר. חפץ, שמונה לעורך הראשי, אמר לי יום אחד משפט מצמרר: "אתם ב'מעריב' לא יודעים להילחם". לא הבנתי למה הוא מתכוון. "למה?", שאלתי אותו, "תראה איזו מלחמה עשינו, קלמן ליבסקינד ואנוכי, נגד מינוי הרמטכ"ל גלנט". חפץ צחק. לא לזה הוא התכוון.
גם אנחנו עברנו ימים קשים, עם נוחי דנקנר, וגם לפניו. בכל הימים הללו שמרו מרבית העיתונאים על עצמאות מחשבתית, על צלם עיתונאות, על עקרונות המקצוע. לא הכל הצליח תמיד, אבל הליבה העיתונאית ניצחה. היום, "מעריב" נחשב לאחד העיתונים החופשיים בישראל. יש מגוון דעות, אין קו מערכתי. זה לא מובן מאליו.
העידן שבו המוציאים לאור היו מסוגלים לעמוד ולהעז פנים לשלטון בכוח עסקי התקשורת בלבד, חלף מן העולם. זה הופך למשימה בלתי אפשרית. כשהשלטון לא מסתיר את מאמציו להשתלט על קני ההתנגדות האחרונים, זה הופך למלחמת קיום. אנחנו נמצאים בתוכה עכשיו. זה קרב אמיתי, לחיים ולמוות. בקצב ההתפתחות הנוכחי, בתוך שנים ספורות היה מצליח בנימין נתניהו לחסל את קני הביקורת האחרונים ולכונן כאן את מדינת ישראל היום. חשיפת הדיל בינו לבין ארנון מוזס, יחד עם "תעשיית המתנות" המושחתת, יחד עם עניינים רבים נוספים, היא בגדר נס. זוהי קריאת השכמה של הרגע האחרון.
אני מנסה לדמיין מצב שבו ה"דיל" בין מוזס לנתניהו נחתם ויוצא אל הפועל. האם נוני היה מצליח לסובב את נושאת המטוסים שלו בחריקת בלמים, סיבוב של 180 מעלות, ולהפוך לעיתון התומך בנתניהו ומפרכס את בבואתו בסגנון "ישראל היום"? קשה לי לראות את זה קורה. גדלתי יחד עם סימה קדמון ב"מעריב". אני מכיר את האינטגריטי שלה. כנ"ל בדיוק לגבי בן־דרור ימיני, ראש חטיבת החדשות נטע ליבנה, הכתב הצבאי יוסי יהושוע ורבים אחרים. מאז פרצה הפרשה, מגלה "ידיעות" בגרות נדירה ולא חוסך מעצמו את שבטי הגילויים החדשים. מגיעות כאן מחמאות לעורך רון ירון ולעורך Ynet אמנון מירנדה. זה לא מתקן את הנזק או מנקה את הכתם, אבל גם זה משהו. לו הייתי נוני, הייתי מודיע על עזיבה מיידית של תפקיד העורך האחראי, לצמיתות. יש ב"ידיעות" מספיק אנשים שיודעים לעשות את זה.
בניגוד למתרחש ב"ידיעות", ב"ישראל היום" אין לאף אחד בעיה להעלים לגמרי פרשה, אם היא לא נוחה למשפחה המלכותית. אין שם מחסומי בושה. האם מוזס היה יכול לפטר בלחיצת כפתור חלק ניכר מעיתונאיו, או לשתול בהם מערכת גנטית חדשה? אני בספק רב. כנראה שזה כבר לא יעמוד במבחן המציאות. בכל מקרה, זוהי עסקה באושה, לא כשרה, לא חוקית ולא מוסרית. צריך להעמיד לדין את אלה שניסו לכרות אותה, אבל להשתדל לא לכרות את הענף שעליו כולנו יושבים.