1. אני לא יודע כמה מכם יודעים, אבל גם אנחנו, ב"מעריב", עבדנו פעם ב"ידיעות אחרונות". כלומר, בסוג של "ידיעות אחרונות". למשך שנה וקצת. הרבה מאוד שנים שמענו את כל הסיפורים שיצאו מרחוב מוזס, אבל לא באמת ידענו איך זה נראה מקרוב. ואז רכש נוחי דנקנר את העיתון, מינה את ניר חפץ לעורכו, וגם אנחנו זכינו להבין מקרוב, גם אם לתקופה מוגבלת, מה זה אומר להיות "ידיעות". זו הייתה שנה רעה, רעה מאוד, ולא רק בגלל המצב הכלכלי של העיתון ומצבנו שלנו כעובדיו. זו הייתה שנה רעה למי שאוהב עיתונות. שנה של סדום ועמורה. שנה שבה הרבה כללים עיתונאיים אופסנו בבוידעם. שנה שבה, ממש כמו ב"ידיעות", מעט מדי ממה שפורסם היה נגוע בשיקולים עיתונאיים.
אני רואה את מה שעוברים הקולגות ב"ידיעות" בימים האחרונים, ומוצא את עצמי חלוק. מצד אחד, לבי איתם. כלומר עם רובם. אלה שעושים עבודה עיתונאית טובה ולא מעורבים בכל מה שנעשה למעלה, אלה שהיו עיוורים ולא ראו כלום ממה שהתרחש אצלם בארגון. לא ראו את השיטה. לא ראו את האלימות כלפי מי שמסומנים כ"רעים". לא ראו איך מקדמים את "הטובים". לא ראו את הברוטאליות שבה חטפו מי שהופיעו ברשימות השחורות, כשכל תלמיד כיתה ח' ידע לזהות תוך כדי הדפדוף מי לנו ומי לצרינו. לא ראו את החיסולים על בסיס עסקי. לא ראו כיצד מענישים את מי שכל עוונו מתמצה בכך שלפני כמה שנים פרסם טור ב"ישראל היום". לבי לבי על אלה שבקעו השבוע מביצת התמימות ופקחו עיניים לראשונה בחייהם המקצועיים.
אבל לצד אלה יש אחרים, שראויים בתום השבוע הזה לבוז גדול. אלה שצעדו בסך, יום אחרי יום, מי על שער העיתון ומי בראיון לכלי תקשורת זה או אחר, והצהירו שאין להם מושג על מה מדובר. שהם לא ראו כלום. "בטור שלי אף פעם לא נגעו", היה המשפט שחזר על עצמו יותר מכל, משפט שהזכיר קצת את אותן נשים שהגנו על אופק בוכריס והסבירו ש"אותי הוא אף פעם לא הטריד".
אז כן, על השיחות של המו"ל שלהם, נוני מוזס, עם ראש הממשלה, הם באמת לא ידעו. אבל בכירי העיתון, שמספרים עכשיו בנוסח נתניהו שגם אצלם "אין כלום, כי לא היה כלום", הם אוסף של שקרנים. כמי שחי במשך שנה במציאות כזו, אני יודע שצריך יכולת מיוחדת לפתח עיוורון על בסיס וולונטרי, כדי לא לראות כלום. זה לא עניין של אג'נדה. אג'נדה זה בסדר. זה סבך אינטרסים, כלכליים ואחרים, שהדרך להשיג אותם עוברת דרך מחיקת כל ערך עיתונאי.
וכאן טמון ההבדל הגדול בין הרוב הגדול של מי שעבדו ב"מעריב" בשנה הארורה ההיא, לבין מי שעובדים כבר עשרות שנים ב"ידיעות". אנחנו, בניגוד אליהם, התביישנו. הם, לפחות אלה שמתבטאים, איבדו את הבושה. אחרי תקופה ארוכה כל כך בתוך המדמנה, הפכו רבים מהם לתתרנים. וכשעיתונאי מאבד את חוש הריח הערכי הזה, שמבדיל בין טוב לרע, מה כבר נשאר ממנו?
אני יודע, בחיפוש בגוגל תמצאו גם אצלנו כאלה שחיו בשלום עם מה שקרה, אבל רובנו הגדול לא ישנו בלילות. לא היה יום שבו שיחות המסדרון שלנו לא עסקו במצב שאליו נקלענו. בחופש העיתונאי שלנו שהלך ונפגע. כן, חברים ב"ידיעות", גם מי שלא נגעו להם אף פעם בטקסט, חשו מוטרדים. עד כדי כך, שאחר צהריים אחד נפגשנו בדירתו של עורך בכיר, ושקלנו את האפשרות לבצע סוג של הפיכה. זה לא היה פשוט. בסוף־בסוף, ואולי דווקא בהתחלה, אנשים חיים מהעבודה הזו ומפרנסים באמצעותה משפחה וילדים. אבל לא עבדנו על עצמנו לרגע. לא סיפרנו לעצמנו אפילו פעם אחת שהכל טוב. שאצלנו לא מתערבים.
כשגורם בכיר בעיתון שלנו יזם פנייה אל איש תקשורת מרכזי שסומן כאויבו של נוחי דנקנר, ובה הוא נדרש להגיב על טענות מביכות על חייו האישיים, חשבנו שמדובר בניסיון סחיטה. אחד העורכים, בידיעת עיתונאים בכירים ובעידודם, נפגש אז עם ראש אגף החקירות במשטרה כדי לשתף אותו במה שמתרחש אצלנו. כשתמונות של בני הזוג נתניהו עברו פוטושופ כדי לייפות אותן, לא התפטרנו במחאה, אבל הרגשנו רע. בדיוק כפי שהרגשנו בפעם ההיא שגילינו כתבה שעשתה את דרכה לעיונם של אנשי לשכת ראש הממשלה, בטרם ראתה אור.
כשנתבקשתי להכין כתבות תחקיר, יש מאין, על יריב של נוחי דנקנר ועל ארגון שמתח ביקורת קבועה על "מעריב", סירבתי. זמן קצר אחר כך מצאתי את אחד התחקירים הללו מתנוסס מעל דפי "מעריב", חתום על ידי כתב ותיק של "ידיעות" שזה מקרוב הובא אלינו. כשכתב צעיר נדרש לפרסם תחקיר מוזמן דומה, ולא היה במעמד של מי שיכול לסרב, שימשנו לו כולנו קבוצת תמיכה שייעצה לו איך למסמס את העניין ולהישאר בחיים. אז כן, המשכנו לעבוד תחת נוחי ואנשיו אבל התפללנו בכל יום שהסיוט הזה ייגמר.
ועל הרקע הזה אני מסתכל על עמיתי ב"ידיעות אחרונות" ושואל: מה קרה לכם? כל פרח עיתונות יודע מה קורה בממלכה של מוזס כבר עשרות שנים, אז רק אתם לא יודעים ולא שומעים? אין לי טענות אל אלה ששותקים ולא יוצאים נגד המו"ל שלהם, מחשש לפגיעה במטה לחמם. אותם אני מבין. אבל אתם, שמתנדבים להגן על מה שמתרחש אצלכם שנות דור, אבדה לכם הבושה?
2. ביום ראשון, כששמעתי את מוטי גילת מתראיין בגלי צה"ל וחובט בנחום ברנע עמיתו לשעבר, וב"ידיעות אחרונות" עיתונו לשעבר, ומפרט את חוליי העיתון, ומספר על רשימות שחורות שנוהלו בו כל השנים, הבנתי שיש רגעים שמולם גם הציניות מרכינה בהם את ראשה במבוכה.
כי אם מדברים על שיטה של רשימות שחורות ורשימות לבנות, או נכון יותר רשימות של שחורים ורשימות של לבנים, מוטי גילת הוא אבי השיטה. כך פעל האיש הזה במשך שנים. היו לו בכל המערכות אנשים שאותם הוא קידם ואנשים שסומנו כיעד, היו לו "טובים" ו"רעים", ומשורה ישחרר רק המוות. גילת חיסל במשך שנים אנשים, בלי קשר לשאלה אם היו בצד של המושחתים או בצד של חושפי השחיתויות. היו לו חברי כנסת וקציני משטרה ופקידי ציבור שעבדו איתו ושעליהם הגן בכל עוצמתו, גם כשסרחו. מה זה הגן? רתם את כל הצוות שלו, בימים שבהם מה שהיה כתוב ב"ידיעות" היה האמת ואין בלתה. במילים בומבסטיות. ברוע. בכותרות מנופחות ומוגזמות. באלימות עיתונאית שלא הייתה שנייה לה.
שמעתי את גילת מדבר השבוע על נחום ברנע "שנלחם בחושפי שחיתויות", ונזכרתי מה הוא עצמו עולל לבתיה כרמון, אישה ישרת דרך ממשרד הפנים, שכל פשעה הייתה שחשפה שחיתות של פקיד בכיר ובריון שהיה יקר ללבו. נזכרתי מה כתב עליו השופט, כשהכריח אותו לשלם לה פיצויים גדולים. נזכרתי בדרך שבה קידם גילת במשטרה קצינים שהיו טובים אליו ולכתבות שלו, וכיצד נלחם ביריבים שלהם במערכת. נזכרתי בספרו של אביגדור קהלני, "בכוח האמת", שם הוא מספר - בלי להזכיר את גילת בשמו - מה קרה כשנכנס לתפקידו כשר לביטחון הפנים והעיתונאי הבכיר הגיע אליו לביקור בית.
"איש תקשורת, אשר מספר שבועות קודם לכן תקף אותי על עיכוב המינוי של סנדו מזור, הגיע יום אחד אל ביתי וניסה ללמד אותי את תורת המשטרה כולה על רגל אחת, מפגין בקיאות שגרמה לי לחוש כטירון בן יומו", כתב קהלני. "האיש עבר איתי על מספר שמות של קצינים בכירים. את חלק הארי חיסל בהבל פה וטען שצריך להעיף אותם מיד, וחלק אחר הוא שיבח והמליץ, שעלי לקדמם לפני כולם. בביקור הזה למדתי עוד פרק בהלכות המשטרה. הכרתי את שמות הקצינים שביקש האיש לקדם, הבנתי מהר מאוד מדוע הוא חפץ ביקרם ורשמתי אותם לפני. בסופו של דבר לא קידמתי אותם גם משום שאיש - פרט לעיתונאי - לא המליץ עליהם, וגם משום שבתוך המשטרה הם נחשבו מחוברים לגורמים חיצוניים ועל כן נתונים להשפעות העלולות לערער את טוהר מעשיהם... מאחר שלא קיבלתי את המלצותיו של העיתונאי, הפכתי למטרה שניתן לירות בה מכל הכיוונים מדי סוף שבוע".
נזכרתי עוד בכתבה שהכנתי פעם על שיטות הפעולה של גילת. סיפרתי בה מה קרה כששניים מהקצינים הבכירים שגילת קידם ושיבח, כאלה שהיו ממונים על חקירות שפרטיהן נזלו אליו, לא קודמו על ידי השר משה שחל, בניגוד לדעתו. גילת, כך כאמור כבר פרסמתי בעבר, התקשר אל יוסי בר־מוחא, אז כתבו החוקר של עיתון "הארץ", והזמין אותו לפגישה. על שולחן בית הקפה בגבעתיים היה מונח אז ראשו של השר. "ב'ידיעות אחרונות'", סיפר גילת לבר־מוחא, "יש בעיה להיכנס בשחל, תעשה את זה אתה ב'הארץ'. אתה חייב לעשות עליו משהו".
זמן לא רב אחר כך, טלפן גילת לבר־מוחא, כששמע שהאחרון נמצא בעיצומה של עבודת תחקיר על פוליטיקאית שהייתה אז יקרה ללבו. "בחייך", ביקש ממנו, "עזוב אותה, מה יש לך ממנה, למה אתה מתעסק דווקא איתה, יש כל כך הרבה נושאים לעבוד עליהם".
נציב שירות המדינה, שמואל הולנדר, חטף ממנו בראש בסדרת כתבות שהתבררו בהמשך כעמוסות בעובדות שלא היו ולא נבראו, רק משום שהיה בעימות עם עובד בכיר בנציבות שגילת חפץ ביקרו. אברום בורג נשחט אצלו בכתבה, שחלקים גדולים ממנה התגלו בתחקיר "העין השביעית" ככאלה שנבדו ממוחו, רק משום שכיו"ר הכנסת לא עשה את מה שגילת ציפה ממנו.
בכלל, המציאות שבה כתב תחקירים שעובד ב"ישראל היום" מרשה לעצמו לפתוח פה על עיתונים אחרים, היא לא יותר מאשר הזיה. מי שמכר את נשמתו העיתונאית למי שמשלם לו הרבה כסף, כשהוא יודע שהאיש הבכיר ביותר שהוא יכול לטפל בו נמצא במפלס של מזכ"ל הסתדרות המורים, לא באמת רשאי לדבר על אחרים.
אבל גילת לא לבד. גם לדן מרגלית, עמיתו לעיתון, היו השבוע כמה דברים מעניינים לומר. נוכח ההקלטות המתפרסמות בערוץ 2 טיפין טיפין, הבהיר מרגלית שאת מה שעשה נתניהו - אפרופו דבריה של המבקרת מרים בן פורת על "קניית שלטון בכסף" - ניתן להגדיר כ"קניית שלטון בעיתון". ולא רק זה. "במובנים רבים", הסביר, "זה יותר גרוע. האם הציבור נותן דעתו כמה זה מסוכן לדמוקרטיה הישראלית?". אתה קורא את הדברים ולא יודע מה לומר לאיש שבחר לעבוד בשביל הר של מזומנים בעיתון שנולד כדי לעשות טוב לבנימין נתניהו ושכל הווייתו מסז' אחד גדול לראש הממשלה, ובדף הפייסבוק שלו מדבר על "קניית שלטון בעיתון".
אז כן, מרגלית וגילת יגידו לכם שיש בעיות ב"ישראל היום", ולמרות זאת הם עצמם שומרים על האינטגריטי שלהם. כמו ההוא שעובד בבית בושת - סרסור סופר את הכסף בחדר שמימינו, יצאנית עושה את מה שהיא יודעת לעשות בחדר שמשמאלו, והוא באמצע שומר על האינטגריטי.
3. אם הייתי צריך לבחור איזו משתי הפרשות שעליהן נחקר בנימין נתניהו קלה יותר לצליחה מבחינה ציבורית, הייתי הולך על זו שעוסקת במו"מ שלו עם מו"ל "ידיעות אחרונות", נוני מוזס. לא משום שנעים לקרוא את סחר הסוסים שהתנהל בין השניים, אלא משום שאני חושב ששם - בהתייחס אך ורק לפן הציבורי, ובמגבלות מה שכבר פורסם - יש לנתניהו טענות הגנה טובות. נתניהו נרדף במשך שנים על ידי "ידיעות אחרונות", כשהגיע לו וכשלא הגיע לו. כשזה היה ענייני, וכשזה לא היה ענייני. בנסיבות הללו, הרצון שלו להוריד את מפלס העוינות "מ־9.5 ל־7.5", הוא משהו שציבורית אפשר להסביר אותו.
איפה יש לי בעיה גדולה יותר? בתיק טובות ההנאה. התיק שבו אין דרך לתלות את תזרים המתנות יקרות הערך (שוב, רק לפי מה שפורסם) בשום פוליטיקה או אידיאולוגיה או קרב על תפיסות עולם. התיק הזה עוסק נטו בעולם הערכים ובמוסר ובהתנהלות האישית של מי שמנהיג אותנו. ואם נתניהו קיבל חינם אין כסף סיגרים ומשקאות בהיקף של מאות אלפי שקלים, לפני שיש לזה היבט פלילי יש לזה היבט ציבורי. בטח כשהחגיגות הללו על חשבונם של אחרים אינן עניין חדש אצלו. אנחנו הרי עוד זוכרים את דוח מבקר המדינה, ששם את האצבע על אותם שלושה לילות שבילו בני הזוג נתניהו בריביירה הצרפתית, בעלות של 2,500 יורו ללילה, כשאת רוב הסכום משלם ארגון הבונדס.
ובמקום הזה, אפרופו מה שהולך ונחשף בימים האחרונים, צריך לומר מילה גם לאנשי המחנה הלאומי ולקהל תומכיו של נתניהו. אפשר לחשוב שהוא ראש ממשלה מצוין, ואפילו לטעון שבמכלול השיקולים טוב שהוא יישאר על כיסאו למרות הכל, ועדיין לומר משהו ערכי. כי הנהנתנות הזו, וטובות ההנאה הללו - החל בבתי המלון, דרך המשקאות וכלה בסיגרים - הם לא משהו שאדם הגון רשאי לעצום עיניים מולו.