איבדתי את הפחד בגיל מוקדם בחיי. אני זוכרת שעוד בגיל 7, או 8, כשהייתה מסתיימת מסיבת יום הולדת של ילד מהכיתה, או כשטיול שנתי נגמר באיחור, הודעתי למבוגר האחראי שאין צורך להשגיח עלי עד שיבואו הורי, שהם מחכים ממש פה, בפינת הרחוב, ואני יכולה לצעוד אליהם לבד.
אולי אלו היו טיפות התמימות האחרונות שנותרו בכוסות של אזרחי המדינה. הטיפות של סוף שנות ה־90, שעד תחילת שנות האלפיים יבשו לגמרי. אבל אז אותם מבוגרים שתו אותן והאמינו למילותי. כמובן שהורי לא המתינו לי באף פינת רחוב. בשעות האלו אבי יצא אל משמרת הלילה במונית ואמי הרדימה את אחותי הקטנה, ציפתה לצלצול טלפון שיבשר לה לבוא ולאסוף אותי.
אבל כבר בגיל הזה הרגשתי את עצמי כטרחה גדולה. העדפתי לחסוך מאמי את המשימה, אני יכולה לחזור לביתי בכוחות עצמי. כך צעדתי עם חשיכה בין רחובות ביל"ו וחנקין ומשם לביתי, ברחוב ראש פינה בחולון.
השעה הייתה די מוקדמת, אך בעיני רוחה של ילדה זו הייתה שעת לילה מאוחרת. אני זוכרת איך זמזמתי לעצמי שיר שלמדנו בבית הספר, הכל כדי לא לשמוע את צעקותיו של צביקה מהבלוק הראשון ברחוב. בכל פעם שהיו נדלקים האורות, הוא נצמד לחלונו כשכיסוי גדול על פניו, וצועק “כבו את האורות, הם יתפסו אותנו ככה, כבו את האורות!". עד שאלי הטורקי לא היה עולה אליו, אדום מעצבים, כשלום בידו, ואומר לו שהוא מעיר את הילדים ושישתוק כבר ופה זה לא גרמניה ואין יותר נאצים זבלים, הוא לא היה מפסיק.
והיה עזרא המשוגע, שהסתובב עם קסדה אף על פי שלא היו לו אופניים. היה מחייך לכל אישה שעברה לידו ואמר “אני גבר לחתונה אני". לא פחדתי ממנו. היום בטח היו מאשפזים אותו. אז ראו בו כבן למשפחה העשירה ההיא מרמת אפעל, שקנו לו דירה קטנה, טלוויזיה צבעונית והפקידו מדי חודש בחשבון הבנק שלו מספיק כסף לאוכל ולבגדים. אבל לא למכונית או אופניים, שחלילה לא יפתיע אותם בביתם וינפץ את החזות האליטיסטית שלהם.
היו גם שלוש הרכלניות הקבועות, שהיו מניחות ישבן רחב על כיסאות כתר מתנדנדים, ושם, על שפת הכביש, מנתחות את החיים והאישיות של תושבי השכונה.
אני זוכרת איך הוצאתי מכיסי שאריות ממתקים מיום ההולדת שבו השתתפתי, או שאריות חטיפים מהטיול השנתי, הכנסתי לפי וזמזמתי את מילותיו של יעקב פיכמן:
על שפת ים כנרת,
ארמון רב תפארת,
גן אל שם נטוע,
בו עץ לא ינוע.
מי גר שם? רק נער
כעוף בדמי יער.
לומד שם תורה הוא,
מפי אליהו
את שאר הבתים לא זכרתי, אז חזרתי על אותו הבית פעם אחר פעם, עד שנכנסתי בכניסה ד' של ראש פינה 19 בחולון. הזזתי את האופניים הוורודים של בר, השכנה מלמעלה, שלמדה שכבה מעלי וקיבלה כל מה שרצתה, ופתחתי את דלת ביתי. שמעתי את מיקי חיימוביץ' ויעקב אילון מדברים על נושאים שלא עניינו אותי אז ולא מעניינים אותי היום.
ובכל פעם שאמי ראתה אותי נכנסת לבית בזמן חשיכה, שאלה אותי את אותה השאלה. היא נעמדה כמופתעת, הרימה את קולה ופערה את עיניה: “מה זה? באת את כל זה לבד?". הייתי מניחה את התיק על הרצפה, מחייכת בתגובה ואומרת: “מה פתאום, אמא, אבא של רויטל לקח אותי". אז אמי הייתה מושיבה אותי על השולחן, מגישה לי פלפל ממולא או אורז עם קציצות. עד רגע כתיבת טור זה מעולם לא ידעה שלא הייתה איתי בכיתה ילדה בשם רויטל.
חוסר הפחד ליווה אותי גם בנערותי. פגשתי לא פעם אנשים שהכרתי דרך האינטרנט, כאלה שגילם כפול מגילי, בכל הסטטוסים הקיימים ובכל המצבים הנפשיים והכלכליים. פעם פגשתי מישהו סתם כך, במכולת, ובתוך שעתיים מצאתי את עצמי במכונית זרה, באמצע הרי ירושלים, מאזינה ליללות התנים עם גבר שאת שמו לא זכרתי.
גם בחו"ל ביליתי רוב הזמן לבדי, הולכת למסיבות לא מסיבות, שהציגו יותר ממה שעיני אישה צעירה צריכות לראות. אף אחד לא ידע היכן אני. אם, חלילה, היה קורה משהו, החיפוש אחרי לא היה פשוט.
בשישי האחרון יצאתי למפגש חברים, ללא בן זוגי. היו אלה חברי קבוצה שעמם עברתי קורס כלשהו. את מסיבת הסיום הקטנה החלטנו לחגוג בארוחת ערב, לא הרחק מביתי בתל אביב (כן, עזבתי את יפו, אבל זה לטור אחר). הארוחה הסתיימה קצת לפני 11 בלילה. הייתי מבוסמת מיין אדום וניהלתי שיחות די ריקות מתוכן עם מעט האנשים שנשארו.
לפני חצות החלטתי שדי לי. נפרדתי משלושת חברי הקבוצה שנותרו, שני גברים ואישה. ניסיתי להזמין מונית במשך דקות ארוכות, אבל התחנות היו עמוסות בעבודה והאפליקציה נכשלה במשימתה למצוא לי אחת. החלטתי לחזור ברגל. ביציאה הבטתי אל הרחוב החשוך, אבל משהו עצר אותי. אני לא יכולה להסביר מה, איני יודעת. תל אביב נראתה לי ריקה מאדם. טיפות הגשם המלוות ברעמים ובהבזקי ברקים הרתיעו אותי. אפילו שני בחורים שנשענו על מכוניתם מחוץ לפיצרייה נראו לי פתאום מאיימים.
הסתובבתי, פניתי לחברים ושאלתי “יש פה איזה גבר חסון שרוצה ללוות אותי הביתה?". זו הפעם הראשונה בחיי שביקשתי ליווי, שלא הייתי בטוחה בעצמי, שהפחד חלחל אל עצמותי. מי מבין נפשה של אישה?
אחד מהם עשה עצמו מדבר עם המלצרית. השני שתה מכוס היין שלו, עיקם את פרצופו וזרק לאוויר משהו כמו “מה שגבר יכול, גם אישה יכולה".
בלעתי רוק. גם הבחורה שישבה בשולחן הביטה בחבר הזה בעיניים תמהות. זו הפעם הראשונה בחיי שבה חששתי. וגם הפעם הראשונה שבה זכיתי לסירוב. אין מקום לפחדנים בעולם הזה, אני אומרת לכם, הוא קשוח מדי.
“אני לא מוצאת מוניות והגשם נורא", שלחתי הודעה בסלולרי לבן זוגי. “אל תדאג לי, אחכה קצת שייפסק הגשם ואבוא".
התיישבתי ליד שולחן והזמנתי קולה. לא חלפו עשר דקות ולמקום, בר־מסעדה, נכנס בן זוגי, רטוב, במעיל גדול המכסה פיג'מה. “מרסל", הוא קרא לעברי, “את לא עונה לי בנייד". הבטתי במכשיר, הסוללה התרוקנה, והוא כבה.
מהשולחן שלצדו ישבתי קודם ומהשולחן ליד שוגרו מבטים לכיוון האיש הרטוב בפיג'מה. ניגשתי אליו וכמו בסרטים הכי קיטשיים באמריקה נשקתי לו ארוכות.
“בואי", הוא אמר לי, “אני לא חונה טוב".
רגע לפני שיצאתי, ראיתי את הבחור שסירב לי. זרקתי לו “מה יש? אסור להיות קצת אישה בעולם הזה?". גם צביקה עמד מאחורי. ואלי הטורקי עם הלום, שלוש הרכלניות, אמא שלי והבחור שנסעתי איתו לשמוע את יללות התנים.
באותו הלילה, רגע אחרי שנעצמו עיניו של בן זוגי, ליטפתי את ראשו, נשקתי לו ושרתי את השיר. אתם כבר יודעים איזה שיר.