פעם היו כאן גברים. פעם היו כאן זמנים שלגבריות היה ערך מוסף, זמנים שבהם להיות גבר היה לא רק פריבילגיה אלא קודם כל תפקיד עם דרישות סף.
הגברים של פעם בכו רק ביום הזיכרון או בלילה, בשאר הזמן הם לא התרגשו מכלום - חוץ מהילדים שלהם - ואם פעם חמקה להם דמעה, נניח, באמצע סרט עצוב, הם מיד היו נוגעים בעין באצבע מלוחה, כדי שיוכלו להאשים את הפופקורן. חיבוקים עם גברים אחרים, למשל, היו עניין שהיה שמור רק לגול בדרבי.
הגברים של פעם ידעו לפתוח סתימות או לבצע תיקוני חשמל פשוטים, היה להם ארגז כלים במרפסת ליד מכונת הכביסה וגם מקדחה, שהרי גבר שאינו יודע לתקוע דיבל, אינו יודע דבר.
אחת לשנה היה קוראים להם באמצעות צו במעטפה חומה עם חותמת משולשת - והם תמיד הגיעו - גם כשלא היה נוח בעבודה. זו לא הייתה הפעם היחידה שבה היו נפגשים החבר'ה מהיחידה: פה ושם הם היו מגיחים למדבר, מניחים איזה “פויקה" על גחלים לוחשות, מראים את הזריחה מעל מצדה לאיזו גברת שרצו להרשים במיוחד, קופצים לגב מים צוננים ושותים איזה שחור קטן בזמן שהשמש מייבשת את הבגדים.
אצל הגברים של פעם הכסף לא היה הסיבה להצלחה, לכל היותר הוא היה תוצר הלוואי שלה. המצליחנים של פעם החליפו את הג'יפ לעתים קרובות יותר, או לכל היותר את אחת הגיחות למדבר בשיט על יאכטה בין יוון לאיים, אבל הם לא טעו לחשוב שהעובדה שאלוהים חייך אליהם דרך חשבון הבנק, הופכת אותם ליותר טובים מהאחרים.
“מלח הארץ" היו אומרים עליהם - והם נשארו מלח, רק שהארץ שינתה את פניה: במקומות שבהם פעם היו נושכים שפתיים, משפילים מבט לרגע ומתכננים איזו פעולת תגמול, צצו לפתע כותרות אדומות כמו “הזעם והדם" ותמונות של פאניקה - ופוליטיקאים שמעולם לא אחזו נשק בידיהם, אלא לכל היותר באיזה מטווח בטירונות, החלו להשמיע איומים שהיכולת לממשם קטנה ככל שהחמירו.
והגברים לא הבינו מה יש פה לדבר: אם אפשר להתאפק - מתאפקים, אם אפשר לתת מכה - נותנים! בלי שנאה, בלי להתלהם, רק כדי להוכיח למנוולים שאנחנו פה לעוד קצת יותר שנים ממה שהם מתכננים.
וזה לא היה התחום היחיד שאותו הם הפסיקו להבין,
הגברים. בזמנם המלך היה ה"חברמן": אחד שיודע לחלץ את הג'יפ גם משיפוע בלתי אפשרי, אחד שמדליק מדורה בגפרור אחד בזמן שהחבר'ה מסביב פורקים. אחד שרגע לפני שיוצאים לפעולה, הוא מתקתק איזה קפה קטן ואחריה הוא מארגן גיטרה לבית החולים, כדי לעשות שמח לפצועים.
ופתאום קם מלך חדש. המצליחן.
המצליחן לא היה מספיק גבר כדי להתמודד עם החברמן, אז הוא ניצל את זה שהגבר במילואים כדי לגנוב לו את המדינה, אבל מי הוא בכלל היה?
במקרה הטוב היה זה החנון שעשה “אקזיט" או איזה כריש נדל"ן, אבל לפעמים היה זה עסקן פוליטי או אפילו עבריין - ומה שמדהים הוא שאל כולם התייחסו העיתונים באותה הדרת כבוד: מצלמים אותם נופשים או מתחככים, נפרדים וחוזרים.
הגברים של פעם פותחים רדיו, שומעים ריב בין אחד בשם מיקי זוהר לבין אחר בשם דוד ביטן ולא מאמינים: השניים רבים על מאות מיליונים מהכסף שלהם כאילו היו ירושת אביהם! בסוף קיבל הזוהר ההוא “רק" 40 מיליון שקלים מתוך ה–150 שדרש כדי לא לחשוף בציבור את האינטרסים שעומדים באמת מאחורי התקציב.
והגברים של פעם משתוממים: לתומם סברו תמיד שהאינטרסים מאחורי התקציב הם ביטחון, חינוך, בריאות ועוד. לא, הם לא תמימים: הם יודעים שהפוליטיקאי־המתנחל ידאג שכמה מעות ייפלו מהתקציב לכיס של ההתנחלויות, ממש כשם שהחרדי ידאג לבני הישיבות. הם זוכרים היטב שלפני שנים היה מי ש"דאג" ככה לקיבוצים, אבל ששני עסקנים זוטרים יחסית יחלקו ככה ביניהם את המסים שהם קורעים את התחת כדי לשלם? את זה באמת שהם כבר לא מבינים.
ובחדשות עוד הקלטות, למשל אחת שבה נשמע המו"ל מבטיח למנהיג שהוא ידאג לשמור עליו בתפקיד ראש הממשלה. שומעים ומשתוממים, כי אם יש דבר שכבר הוכח, הרי זה רק שההמונים מצביעים בכוונה נגד דעת העיתונים!
וההמונים מצדם צוהלים: מריעים לנתניהו, פוטין וטראמפ, משחקים אותה גברים על חשבון פליטים ומיעוטים, לועגים לחלשים, מטרידים נשים, סוגדים לכסף.
מי יציל אותם ביום שבו יתגלה שהכל פסאדה? ביום שבו יקראו בחזרה לגברים האמיתיים, רק כדי לגלות שאלה כבר נעלמו אי שם במדבר, עם הקפה, האקורדיון והחבר'ה מהמילואים.