נניח שבסופה של החקירה יועבר החומר ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, וזה יחליט להגיש נגד בנימין נתניהו כתב אישום באחת הפרשיות. האם אז נראה את המחנה שתומך בנתניהו מידלדל? כלל לא בטוח. הסקר שפורסם לפני כשבועיים בערוץ 2 שיקף את זה באופן הברור ביותר. יש רוב בציבור שלא מאמין לגרסאות ההגנה של נתניהו, אבל אין רוב בציבור שסבור שהוא צריך ללכת הביתה. וזה מחייב הסבר. האם יש כל כך הרבה אנשים שחיים בשלום עם מה שלהם עצמם נראה כשחיתות או נהנתנות או שקר? קשה להאמין. אז מה מביא אותם בכל זאת לתמוך במי שהם עצמם אומרים שהם לא מאמינים לטענותיו? נדמה לי שהתשובה לכך פשוטה. לנתניהו קשה יותר לשכנע ש"לא היה כלום, כי אין כלום", וקל הרבה יותר לשכנע שהוא נרדף, ושהעיסוק בעניינו אינו ענייני.
כבר תקופה ארוכה מתנהל מסע של סחיטה באיומים של היועץ המשפטי לממשלה מצד אנשי תקשורת בכירים ומצד פוליטיקאים רבים. מכנים אותו בכינויי גנאי, טוענים נגדו ששיקוליו אינם טהורים, מאשימים אותו שהוא עושה הנחות לנתניהו. עד שנדע את כל הפרטים, לא נוכל לשפוט את התנהלותו של מנדלבליט. דבר אחד כדאי להזכיר: שבועות ארוכים אחרי שהחל מסע ההכפשה נגד מנדלבליט כמי שמקל עם נתניהו, איש כאן עוד לא ידע אפילו מה מהות החשדות נגד ראש הממשלה, ועל אחת כמה וכמה לא היה בידיו של איש מידע שיכול היה לאשש טענה כלשהי נגד היועץ.
אוסף של עיתונאים תקף את מנדלבליט במילים בוטות על הימשכות הבדיקה ועל העיכוב במעבר ממנה לחקירה, כל זה בלי שאיש מהתוקפים מסוגל להסביר על מה בכלל מתנהלת הבדיקה הזאת. בהינתן זה, ברור שזה היה ניסיון סחיטה, שלא היה בו שום דבר ענייני.
והלחץ נמשך. אף אחד עוד לא יודע מה מכילים תיקי הראיות, אבל לכולם כבר ברור שאם היועץ יסגור את התיקים האלה ולא יגיש כתב אישום, זו תהיה החלטה מושחתת. יש כאן ניסיון להעמיד את היועץ בפני ברירה חדה: או שתיתן לנו את הראש של נתניהו, או שנלך כולנו על הראש שלך. אנשים שמתחו ביקורת על ח"כ מוטי יוגב והאמירה שלו על בג"ץ ואנשים שמסבירים לנו השכם והערב על הצורך לכבד את המערכת המשפטית, מדברים על היועץ המשפטי לממשלה כעל אחרון הנבלים.
ובכלל, עושה רושם בזמן האחרון שהותר הרסן. שאפשר להגיד הכל, בלי להידרש להסברים. כשראשת מרצ, ח"כ זהבה גלאון, כותבת על ראש הממשלה "לך הביתה, אפס", היא יודעת שבאווירה הנוכחית של סוף קורס זה יעבור לה בקלות. שמעתי השבוע את המצטרף הטרי למפלגת העבודה, האלוף במיל' יום טוב סמיה, מסביר ברדיו: "אין כאן ראש ממשלה שאכפת לו מהמדינה הזאת באמת". תגידו, האיש הזה אמיתי?
אפשר למתוח ביקורת על נתניהו מכל הכיוונים. אבל מישהו באמת חושב שיש אדם כלשהו במערכת הפוליטית - מדב חנין ועד לבצלאל סמוטריץ', עבור דרך נתניהו - שלא אכפת לו מהמדינה? זו לא אמירה מופקרת? או האמירה של ח"כ חיים ילין, שהסביר שראש הממשלה לא הביא את עניין המנהרות לקבינט כי הוא "בחר לשמור על הכיסא שלו במקום על תושבי הדרום". כך מדבר איש רציני? הרי ח"כ ילין עצמו כנראה לא מאמין למה שהוא מוציא מהפה שלו.
בשבוע שעבר פרסם יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" תמלילים מתוך ישיבות הקבינט. כל מי שקרא את התמלילים האלה הבין שיש שר אחד שיוצא מהם גרוע. שר הביטחון לשעבר, בוגי יעלון. ןהוא שקבע בדיונים ערב צוק איתן ש"לחמאס אין כוונה להפעיל את המנהרות באופן יזום"; הוא שיוצא "נגד פעולה על הפירים"; הוא שאומר "אני מציע לא להיכנס לפעולה נגד המנהרות"; הוא שמסכם: "לא נכון להגיע למצב שנפשיט אותם מהמנהרות". מישהו מסוגל להבין איך בשיח התקשורתי שהתפתח בעקבות התמלילים האלה כל האש הופנתה לנתניהו, ויעלון החליק החוצה כאילו כל זה לא נוגע לו?
אלה בדיוק הסיבות שבגללן, לפחות בינתיים, נראה שנתניהו ימשיך ליהנות מתמיכה בבסיס האלקטורלי שלו. התחושה של ציבור רחב היא שמשהו במשחק אינו הוגן. וזו הטרגדיה של כולנו. כי כשכולם תקועים בעמדות המוצא שלהם, אין עוד אמת ושקר וטוב ורע והוגן ולא-הוגן. הכל בעיני המתבונן.