על אחד הספסלים המעטרים את כיכר החתולות בירושלים ישבו ארבע נערות דתיות. החצאיות שלהן לא היו ארוכות במיוחד, הילקוטים צבעוניים, וברשותן סלולריים חדשים. הן הציגו זו לזו קטעים מצחיקים שמצאו באינטרנט. מנגד, ישב צעיר, לראשו כיפה גדולה וגיטרה בידו. אל המיקרופון המאולתר הוא שר "אשת חיל מי ימצא" בסגנון רוק.
אחת הנערות הגניבה לעברו מבט. יכולתי לראות את זה. הוא קלט אותה, אבל התעלם. בפעם השנייה כבר הפנה מבטו ממנה וחייך לעצמו. בפעם השלישית כבר העז להישיר מבט אליה ולקרוץ לה. היא צחקקה לעצמה, מה שעורר את התעניינות חברותיה. אחת מהן, בעלת צמה ארוכה, צמידים של בני עקיבא ואף מעט שבור, לעגה לה: "עוד פעם הזמר הזה? הוא גדול מאיתנו באלף שנה לפחות".
אחת אחרת, נמוכה עם שומה גדולה על מצחה, הוסיפה: "מה יש לך להתעסק איתו? שמעתי שאביתר רוצה להציע לך, אל תבאסי אותו".
הנערה, בתגובה, פלטה לאוויר: "איזה שטויות אתן מדברות, הוא שר יפה וזה הכל". היא המשיכה לשוחח עם חברותיה בקולות צורמים של נעורים שבטח נשמעו עד תפילת המנחה בכותל.
ישבתי ליד בלי שהן הבחינו בי. הייתי עוד אישה, עם מעיל שחור גדול והרבה שקיות של מזכרות קטנות, אבל עשיתי רושם של תיירת בעיר הקודש. גם אני שלחתי מבט אל אותו זמר. חוץ משירי תורה שאת ניגונם החסידי הנשמר לשנים רבות הוא שדרג או הרס, תלוי את מי שואלים, עם הקאברים שלו, הוא שר גם שירים של להקת הנח"ל, ברי סחרוף, כוורת ואפילו ריטה. ניחשתי שהוא חוזר בתשובה. לא חשבתי שאדם החי במסגרת דתית מיומו הראשון ישיר שירי חול בלבה של עיר הבירה.
"מאות סיפורים שפספסתי בשל סלידה מהעיר"
אני לא יודעת מה הביא אותי לקחת בתחילת השבוע אוטובוס ולעלות לירושלים. מודה, מעולם לא אהבתי את העיר. תמיד נראתה לי מסורבלת, עייפה ומיוזעת, למרות מזג האוויר הקריר. כשהתגייסתי והייתי לחיילת בבקעת הירדן, נדרשתי לנסוע מחולון עד ירושלים וממנה באוטובוס לבקעה. חוץ מפיח התחנה המרכזית, החרדים עם שקיות הניילון בידיהם והמאפיות, לא הכרתי הרבה מהבירה.
בתחילת השבוע, כשירדתי שוב בתחנה המרכזית, לקחתי מונית לשוק מחנה יהודה. עמדתי בפתחו וראיתי את המסעדות שנפתחו, את הבאסטות המדוגמות, ואת האנשים מכל הסוגים שהסתובבו במקום. התחלתי לחשוד שאולי יש מאות סיפורים שפספסתי בשל הסלידה מהעיר הזו. קניתי גבינות, דגים מיובשים ממוכר ללא שן שאמר שאני האישה הדשנה ביותר שראה בחייו, אבל שלא איעלב חלילה, כי אבא שלו לימד אותו שאיפה שאין בשר, אנשים מתים.
ישבתי לשתות בירה עם סטודנטים בני גילי שדיברו על פוליטיקה והיסטוריה ואכלתי צהריים במסעדה גרוזינית. תהיתי לעצמי מתי לאחרונה ישבתי במסעדה וראיתי המון כיפות סרוגות סביבי, אוכלים בנינוחות ולא נדחקים באחת המסעדות הכשרות של תל אביב.
המשכתי להסתובב ברחוב יפו. גבר חרדי הלך מעט לפני ושוחח עם בנו הקטן בעל הפאות המסולסלות. "איזה מדבקות אתה רוצה?", הוא שאל אותו. "את הזוהרות, כמו שיש לבנימין. אני יכול להדביק אותן על המחברת או לאסוף באלבום", השיב הילד.
"למדת את פרשת השבוע?", האב התעניין. "כן", ענה הילד בהתלהבות. "פרשת וארא, עשר המכות מתחילות ולמרות שמשה מגמגם, יחד עם אחיו אהרן, הם מהלכים אימים על פרעה".
האב חייך לעצמו מעט ושאל: "ופרעה, שולח את בני ישראל?". "עדיין לא, אבא", משיב הילד. "לבו עדיין קשה, אולי בפרשה הבאה יתרכך". האב צחק, "אתה מזכיר לי את עצמי", ליטף את ראש הילד והחליט: "אקנה לך את המדבקות, אבל אל תספר לאחיך, שלא יקנאו בך". "תודה, אבא", קופץ הילד.
ואני תוהה לעצמי אם שמו, במקרה, יוסף.
"עולם של אהבות, בדיחות וחיים רגילים"
חצים רבים משוגרים בתקשורת לעבר החרדים. אני לא יכולה להגיד שתמיד זה בלי סיבה, אבל כשמסתובבים בסמטאות ירושלים מגלים עולם שיש בו גם אהבות, בדיחות וחיים רגילים, מעט שונים משלנו. השמש שקעה והירח החל לעלות אל משמרתו. שקיות רבות אחזתי בידי. אף על פי שבשנים האחרונות התרחקתי מהדת, קניתי מפה לבנה לשולחן השבת, כיפה לבנה עם עיטורי זהב לבן זוגי ופמוטי זכוכית לנרות השבת.
ידעתי שעלי לצאת, לשוב אל ביתי בתל אביב, אבל משהו החזיק אותי שם, בירושלים. כאילו רציתי להתנצל על כך שלא הבחנתי בה בשנים האחרונות. פעם, באיזה אירוע מלא אלכוהול זול, צעקתי: "שיקחו את ירושלים, לא מבינה מי מתווכח על העיר הזו". וגם כשחברתי העירה לי על הסגנון, לא הרגשתי חרטה על האמירה.
החלטתי שכדי להשלים לגמרי עם העיר שפתאום נגלתה עבורי מחדש, ארד אל הכותל המערבי. וכך, שעה וקצת לפני שיוצא האוטובוס האחרון למרכז, ליטפתי את אבני הכותל וצחקתי לעצמי כשנזכרתי בסיפור ששמעתי פעם.
רב אחד עמד מול הכותל והתפלל ערבית. לפתע ראה קבצן מתפלל גם הוא ומנשק את האבנים ללא הפסקה. נשיקות רצופות, ארוכות, מלאות כוונה. אחז הרב בשכמיית הקבצן ואמר לו: "מה לך, יהודי? ועד מתי תנשק כך את הכותל?". משך הקבצן בכתפיו וענה: "מה אעשה? אני מנסה להפסיק, אבל הכותל משיב לי נשיקות".
לידי עמדה אישה, בוכה בכי תמרורים, מבקשת רפואה שלמה לבעלה. מבקשת מהכותל שיעביר לגדול מכל הגדולים את כאבה ואת האובדן שיחדור לחייה אם לב בעלה יידום. אני מוציאה מגבון לח מהתיק ומגישה לה. "תודה", היא מסננת. "אל תבכי", ניחמתי אותה. "איך לא אבכה", היא שואלת. "לו ידעתי שכך אוהב את בעלי, לא הייתי נישאת לו בכלל".
שתקתי. ומה כבר אוכל להגיד לה? "אל, נא רפא נא לו" שיננתי את דברי אבי שלחש בכל פעם שאני או אחיותי היינו חולות. האישה הודתה לי והמשיכה לבכות אל הכותל.
השעה כבר הייתה מאוחרת. החלטתי לעלות לכיוון תחנת המוניות. וכמובן שכמו הרגל ישן ולא מובן, עשיתי הכל בהליכה לאחור, הרי לא אפנה את גבי אל קודש הקודשים. ובראשי מילותיו של יוסי גמזו "יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם".
בדרך חזרה הביתה, כשעיני כמעט נעצמות, באה אל לבי אהבה גדולה לירושלים. ידעתי כי אכתוב עליה סיפורים רבים, אכיר כל אבן בה, כי בקרוב אקח את בן זוגי אליה ונרגיש בה את השבת. לא תאבד לי עוד ירושלים, בזאת אני בטוחה. לא תאבד לי עוד עיר דוד.