נתחיל בהצגה שראיתי לאחרונה. אחת המעולות. "כטוב בעיניכם" שמה. וויליאם שייקספיר הוא היוצר. הביצוע שייך לתיאטרון הקאמרי. שמואל וילוז'ני, אוהד שחר, עזרא דגן, אולה שור סלקטר, אחת השחקניות הטובות והצנועות בתיאטרון הישראלי, לצד התרגום של דן אלמגור, סחפו אותי. למרות החוויה הכוללת שהייתה טובה מאוד, האירוע התחיל לא משהו.
עוד לפני שכבו האורות באולם, הגברת שישבה שורה מאחורי פתחה ג'ורה ססגונית והחלה לגדף ולחרף את כל העולם ואחותו כשהיא מתמקדת בעיקר בבני זוג נוספים, שאת שמם לא קלטתי, שכנראה, כך הסתבר, השתהו והגיעו באיחור ובגללם נאלצה אותה ישות כעוסה להסתפק במושבים טובים פחות משתוכנן. התכווצתי בכיסא מפחד שחלק מהמטר הזה ינחת גם עלי. משסיימה לגרור למעמקי הרפש את הזוג הנוסף פנתה לחצי הטוב יותר שלה ונתנה לו מנה יפה. כדי להרגיעה אמר בהכנעה ובקול מלטף שיעשה הכל עבורה וזו השיבה לו שישתוק וקינחה את דבריה ב"אידיוט" ובמכה שהנחיתה על ראשו עם התכנייה המושקעת. תהיתי, אם ככל גבר נשוי, זה מה שהעתיד צופן לי ופניתי להביט בזוגתי שנראית בשלב הזה של חיינו כמלאך חינני, אבל השם ישמור ממה שעתיד לעשות לנו הזמן ופגעיו.
החושך ירד. עלילת המחזה הובילה בן אצילים בעל פתיל קצר הבורח מפגעי השלטון ליער קסום, שם האהבה ומשחקי זוגיות וחילופי זהויות מביאים מרגוע ללב דואב. אהבה וגם מעט בדיחות על מין. שייקספיר בכל זאת היה צריך לבדר את ההמון הנבער, ואוי לו אם היה מספק רק שנינות, פילוסופיה ומשלי חיים מחכימים. צחקתי, התרגשתי וחיבקתי את זוגתי בסוף ההצגה. הרגשתי שהעולם הפך למקום נעים יותר ולו לכמה רגעים. האור עלה. יצאנו.
הפיוס והחמלה לא נחו על אותה גברת זועמת שעוד מצאה כוחות להטיח טרוניה אחרונה בבעלה החבול כשעלה במדרגות לכיוון היציאה תוך פליטת קולות קרכץ רמים. במבואה פגשתי את נעם סמל, המנכ"ל היוצא של תיאטרון הקאמרי ואדם בעל זכויות רבות בתרבות הישראלית. ראיתי את עבודתו ומסירותו של האיש מקרוב לאורך שנים. בעברי שיחקתי בקאמרי. שנתיים כמעט. חברה שלי לא האמינה כשסיפרתי לה שהייתי גם לגמרי לא רע בתחום הדרמה. היא מכירה היטב את חוסר הצניעות המלווה אותי, שנובעת מהומור לקוי וביטחון עצמי מנותץ, ולא קונה אף מילה אוטוביוגרפית שלי. כשפגשנו את סמל, הצהיר בפניה, בלי שום תיאום מראש וכמתנה שמיימית של ממש, שהייתי שחקן מצוין והפלאתי לגלם דמויות על הבמה. הא הא! המחמאה הבלתי צפויה העצימה בעיני עצמי את מעמדי פלאים למספר דקות ובדיעבד נראתה כאילו נשתלה כדי להשלים את המעשייה השייקספירית הקסומה שאותו ערב סיפק, ורק לה זה לא הזיז בכלל.
יומיים מאוחר יותר צפינו יחד בקולנוע בסרט הטוב של השנה, "לה לה לנד", מחזמר שמציג את סיפור אהבתם של שני צעירים שאפתנים בהוליווד התחרותית. הראשון, בגילומו של ריאן גוסלינג, הוא מוזיקאי מוכשר וחולמני, שתקוע במציאות כלכלית לא פשוטה. השנייה, שחקנית ג'ינג'ית ועדינה, שמגלמת אמה סטון, מתקשה לעמוד באכזבות שהתעשייה מזמנת. למי שמתכונן ללכת, אזהיר מראש - מדובר בסרט מוזיקלי. לאורכו מזמרים בלי הפסקה. לפני שהתחלתי ללמוד משחק, מחזות זמר וסרטים מוזיקליים סומנו עבורי כמחוץ לתחום. היה נראה לי מוזר לראות אנשים שרים ומפזזים על במה ובמסך עם תלבושות מצחיקות וטקסטים ברמה בינונית. אבל ככל שהתמשכו לימודי הדרמה, התאהבתי בז'אנר. שנים חשבו שהנני חלק מהקהילה בגלל החיבה הזו. בלימודים ומחוצה להם. זה סטריאוטיפי, אבל כך היה. אני ממשיך לפזם בגאון ובקול רם בביתי את "פנטום האופרה" ו"עלובי החיים" ושיקפצו כולם, ובימים גרועים ממש, כשהמצב רוח בשפל, אשיר בקולי קולות באמבט ומחוצה לו את "גלגל החיים" מ"מלך האריות".
"לה לה לנד" מרגש מאוד ופיוטי. בסופו, לא רוצה להרוס את החוויה, הזלתי דמעה ונזכרתי בהחמצות ובאהבות שחמקו מחיי למרות עוצמת הבערה הרגשית שכילתה את הנפש בזמנו. חברה שלי נזפה בי וטענה שאני לא מפסיק לבכות בחודשים האחרונים ושאולי משבר גיל ה-40 בשילוב מותו של אבא מהווים מכה קשה מדי עבורי וכדאי שאפנה לאיש מקצוע. השבתי לה בשירה נוגה ובזיוף נוראי של קטע מתוך "ברנשים וחתיכות". זה הרגיע אותי, אבל מפלי היגון המשיכו לשטוף אותי.
כדי להתאושש מהצער פניתי לחנות ספרים קרובה, שם מצאתי אוצר. בתום ציפייה ארוכה יצא התרגום העברי לחלקו השלישי של רוברט האריס על קיקרו, "דיקטטור". האריס אומן של רומנים היסטוריים פרש בטרילוגיה מעולה את סיפורו של קיקרו, גדול הנואמים ואחד הפוליטיקאים המסקרנים בעידן הרומאי. בספר השלישי מוצגת דעיכתו הסופית שהגיעה אחרי שהתקשה למצוא את מקומו בין פומפיוס, יוליוס קיסר ויורשיו וטולטל בין כוחות אדירים ותאוותו לשלטון. בסוף, למרות כישוריו והחזון שלו להיטיב עם העם, הוקרב במהלך אסטרטגי של מי שלימים יהפוך להיות הקיסר אוגוסטוס, ורדוף ומבוזה ראשו נערף. גמעתי את הספר ביממה אחת וכמעט בלי שינה ואף על פי שהסוף ההיסטורי ידוע מראש, התפללתי שהאדם הנבון ורב-המעללים הזה יצליח לחמוק ממה שהגורל זימן לו ויזכה למיתה טבעית ושלווה. אבל האריס נאמן למקור. כשראשו של קיקרו בותק, כאב חד פילח את לבי. שעות התקשיתי להירגע. אדם גדול, בעל כוונות נפלאות טעה, פעל באופן שגוי וחוסל. כמה אכזרי העולם, ופתאום מנת האסקפיזם שלי התאיידה ובאבחה אחת חדה שבתי למציאות.