כשניצח פירוס מלך אפירוס את הרומאים בקרב אסקולום לפני כ־2,300 שנה הוא איבד כמעט את כל צבאו בקרב ההוא. ניצח, וטבע את המשפט: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". פירוס היה ידוע כמצביא אמיץ. אולי טיפש, אבל אמיץ. כל הפירוסים של השמאל הישראלי בימינו הוסיפו לאומץ ולטיפשות גם יותר מקמצוץ של רשעות. ועל זה כבר אמר גדול משוררי ישראל בדורות האחרונים: "כל בוגד הוא כסיל". הצירוף הזה הוא שהופך את השמאל הישראלי למיעוט שולי ההולך ומתכווץ.
ב־1979 נתפסו כמה מאות דונמים מאדמות הכפר רוג'ייב בשומרון לצורכי הקמת היישוב אלון מורה. כמה מתושבי הכפר עתרו לבג"ץ. הם זכו בניצחון והושבו להם 125 דונמים. המדינה העבירה את אלון מורה אל הר כביר. ארבע שנים מאוחר יותר קם גם היישוב איתמר, על אותן "אדמות רוג'ייב". הערבים והשמאל ניצחו לכאורה בקרב והפסידו במלחמה. השומרון שהיה שומם מיהודים באותם ימים מאוכלס היום בעשרות יישובים.
עמותות השמאל, שמתוך תמימות, היתממות או טמטום, משרתות את האינטרס הפוליטי הערבי במלחמה בארץ ישראל, ניצחו במאבק המשפטי על עמונה, כשם שניצחו במיגרון, בשכונת בתי האולפנה בבית אל ובעוד קומץ בתים ביהודה ובשומרון. אולי שיכרון הניצחון המשפטי מנע מהם לראות את התמונה הגדולה: שום יהודי לא ישב ביהודה ובשומרון לפני 50 שנה. למעלה מ־400 אלף יושבים בהם עתה. לא היה יישוב יהודי אחד בחבלי המולדת ששוחררו במלחמת ששת הימים, והיום פורחים בהם מאות יישובים.
את ניצחונותיהם המשפטיים השיגו השמאלנים על גבם של הערבים. לו באמת היו דואגים לטובתם של בעלי קרקעות ערביים ביו"ש היו נאבקים עבורם לקבלת פיצוי וקרקע חלופית. אבל הם העדיפו להילחם על העיקרון. לא על "הצדק" הם נאבקים אלא נגד ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. לו "שלטון החוק" היה מעניין אותם, היו ודאי תומכים גם בהריסת רבבות בתי הערבים שנבנו בניגוד לחוק בנגב, בגליל ובירושלים וצווי הריסה הוצאו עליהם.
זהו מאבק פוליטי: עבורי זו מולדת. עבורם אלו "שטחים כבושים". ההבדלים בהשקפות לגיטימיים. אני מכבד את אנשי השמאל במאבק על עקרונותיהם, ומאחל להם עוד אלפי ימי מאבק משפטי שיעוורו את עיניהם מלראות את תבוסתם השלמה. במלחמה על ארץ ישראל ניצחו נאמני הארץ והובסו אלו המבקשים לבגוד בה ולמסור אותה לידי הערבים.
מאבקו העקרוני של השמאל הקיצוני למען הערבים לא היה אמור להפוך אותם טיפשים. לא היה אמור להתיר להם לבחור ב"ניצחון פירוס" על חשבונם של אלו שבשמם כביכול הם נאבקים, ובמחיר הטרגדיות האישיות הכרוכות בגירושם של יהודים מבתיהם, שהקימו בתמיכת ממשלות ישראל. גם תאוות הניצחון המשפטי לא הייתה אמורה להתיר להם התעלמות מהתמונה הגדולה. מהעובדות הבלתי הפיכות שיצרנו בשטח, בכך שבכל יישוב שהקמנו הפכנו את חלוקת הארץ לבלתי אפשרית.
***
תוכנית ההתאבדות הלאומית "שתי מדינות לשני עמים" לא מתה בגלל תאונת דרכים מקרית. לא רק בגלל טיפשותם של הערבים ותומכיהם שבקרבנו. גם אנחנו עצרנו אותה, ומרגע שנבלמה - נחרץ גורלה למוות. וגם אם נאלצנו להאט את קצב הבנייה בשמונה השנים האחרונות כי נתניהו פחד מאובמה, וגם אם נאלצנו להרוס יישובים אחדים, שכונות או בתים בגלל פסיקות בג"ץ שרוח השמאל נשבה במפרשיו - באו הצהרות נתניהו וליברמן, בגיבוי הדייר החדש בבית הלבן, והודיעו על הפשרת הקפאת הבנייה ביהודה, בשומרון ובירושלים. הם הבטיחו אלפי יחידות דיור חדשות. השמאל באמצעות בג"ץ הצליח להרוס 40 בתים בעמונה. עם ישראל יצליח לבנות 4,000. השמאל יצליח לגרש מאות יהודים מבתיהם. עם ישראל יישב באדמת המולדת מאות אלפים.
העבר מוכיח: שום ערבי לא חזר לאדמות היישוב מגרון שהוזז ממקומו. שום ערבי לא יזכה לעבד את הקרקע או לבנות בית על חורבות עמונה. השמאל השיג הרס למטרת הרס בלבד. חוק ההסדרה (אם לא ייפסל כצפוי בידי בג"ץ, המצטרף בפסיקותיו לחזית השמאל) יאפשר כבר למחרת קבלתו להפקיע את אדמות עמונה ולבנות עליה מחדש את כל הבתים שנהרסו. ואם ייפסל החוק בידי בג"ץ, אולי תתעורר הכנסת סוף־סוף ותחוקק את חוק יסוד "השפיטה" או פסקת הגבלה לחוקים קיימים, שיקבעו כי הכנסת יכולה לשוב ולחוקק חוקים שנפסלו בידי בג"ץ, ואז לא יוכל בית המשפט העליון להתעלם מהחלטות הריבון, שהוא העם, שבחר בנציגיו לכנסת.
אבל גם אם ימנעו "מגיני שלטון החוק" בדמות כחלון וחבריו תיקון מהותי זה באיזונים בין הרשויות, שהופרו ביד גסה בימי "האקטיביזם השיפוטי" של אהרן ברק - גם זה יהיה ניצחון פירוס. ולכן צריך אולי לברך עליו. הכשלת התיקון המוצדק הזה תדחף גם את המגמגמים והמהססים לאחוז את השור בקרניו. להפסיק להטליא טלאים משפטיים על מצב "התפיסה הלוחמתית" המתקיים 50 שנה. די ל"כיבוש". יש להחיל ריבונות.
מלכתחילה - לא בגלל קשיים משפטיים או השתלטות בג"ץ על הדמוקרטיה הישראלית היינו צריכים להחיל את ריבונות המדינה על ארץ ישראל. מלכתחילה זה היה צריך להיעשות כי ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. ולא לערבים. אבל כיוון שרק לעתים נדירות מדינה עושה מה שנכון "מלכתחילה", אלא רק בדיעבד, לאחר שמיצתה את כל הטעויות האפשריות - לו יהי כן. גם אם רק "בדיעבד", וגם בזכות ההזדמנות הפוליטית הבינלאומית הנפתחת עתה בפנינו בעידן טראמפ.
***
בשנות העליות הראשונות לארץ ישראל נאבקו כתף אל כתף שני שירים על כתר ההמנון הלאומי. הקונגרס הציוני בחר ב"התקווה" של נפתלי הרץ אימבר. התנועות החלוציות הסוציאליסטיות, השמאל של אותם ימים, העדיפו בשנות העלייה השנייה והשלישית את "תחזקנה" של ביאליק. ומשום הידור־מצווה סוציאליסטית היו מצרפים אליו גם את "האינטרנציונל". ובכן, נלך כשיטת השמאל: תחזקנה ידיכם. המשיכו להילחם את מלחמות פירוס עד לתבוסתכם המלאה.
אבל למען הצדק ההיסטורי ראוי לשלוח היום דווקא את מילותיו של ביאליק לכל מגורשי עמונה, לכל מתיישבי ארץ ישראל:
תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל־אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים/ עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶר הֵם שָם;
אַל יִפֹּל רוּחֲכֶם - עַלִּיזִים, מִתְרוֹנְנִים/ בֹּאוּ שְכֶם אֶחָד לְעֶזְרַת הָעָם!
אִם־לֹא אֶת־הַטְּפָחוֹת - רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם - / רַב־לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא־שָוְא!/ הַבָּאִים - וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַדְתֶּם,/ עַתָּה רַב־לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו./ מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת? הַבּוּז לַמִּתְלוֹצְצִים!/ מַלְּטוּ אֶת־עַמְּכֶם וְאִתִּים עֲשׂוּ -/ עַד־נִשְׁמַע מֵרָאשֵי הֶהָרִים מִתְפּוֹצְצִים/ קוֹלוֹת אֲדֹנָי הַקֹּרְאִים: עֲלוּ!