עוד בעיצומו של גל השריפות, כששרים בממשלה טענו שמדובר בהצתות על רקע לאומני, התייצב מולם גל של עיתונאים. "מי אמר שמדובר בהצתות מכוונות?" תהו, "אולי זה הכל בגלל מזג האוויר?" אחר כך, כשחשפנו ב"מעריב" את ממצאי חוקר השריפות הראשי, שלפיהם 71 מתוך 80 שריפות שנבדקו מקורן בהצתות, עלתה טענה חדשה. "מה שפרסם חוקר השריפות הראשי זה לא דוח, זו רק מצגת". נו, ונניח שזו מצגת. יודעים מה? נניח שזו אפילו לא מצגת, אלא פתק קטן שעליו סיכם החוקר הראשי את ממצאיו, מה זה משנה? אם זו השורה התחתונה שלו, למה זה חשוב איזה צבע היה לנייר העטיפה שעטף את המסמך? אחר כך נולדה הטענה הבאה: "או־קיי, הבנו שמדובר בהצתות, אבל מי קבע שאלה הערבים שהציתו?".
אתמול חשף כתב גלי צה"ל שהמדינה הגישה כתב אישום נגד שלושה תושבי הכפר דיר משעל, שלפי ממצאי החקירה הם שגרמו לשריפה שכילתה כליל 17 בתים ביישוב נווה צוף (חלמיש) ופגעה בעוד 22 בתים אחרים. לפי כתב האישום, "נסעו השלושה לכיוון היישוב חלמיש על מנת להצית את החורש הסמוך ליישוב, בכוונה לגרום לשריפה ביישוב". שניים מהם הדליקו נייר טואלט בתוך העשבייה, ובהמשך נסעו כולם אל הכפר דיר ניזאם, "משם השקיפו על השריפה וראו כי ישנה שריפה גדולה שמתפשטת בתוך היישוב".
אלא שלכתב לא היה נוח, כנראה, עם הסיפור הזה ועם השורה התחתונה הזאת, ולכן כל מי שהאזין לו שמע אותו מצליח להפוך את הדיווח על ראשו. הכתב השמיע הקלטות של השר גלעד ארדן עומד בנווה צוף ומדבר על "חיות אדם שהגיעו לכאן במגמה לשרוף את כל היישוב הזה על יושביו", ושל השר נפתלי בנט, שמדבר על "מחבלי אש שמטרתם לרצוח יהודים ולהטיל אימה..." וניסה להוציא אותם כמי שטעו בגדול. "בכתב האישום", הסביר, "לא מוזכר ניסיון לפגוע בבני אדם ולא ניסיון לרצוח, אין בו גם אזכור למניע לאומני או גזעני מצד אותם מציתים, כלומר, לניסיון מפורש לפגוע ביהודים".
בהמשך השידורים בגלי צה"ל, כמו ברשתות החברתיות שציטטו את הדיווח, זה כבר הפך להיות הסיפור. אין מניע לאומני. לי, בלי לשוחח עם איש מהחוקרים או מהפרקליטים, ברורים שני דברים. האחד, שאם המצית לא מודה שהוא רצה לשרוף יהודים, ואם לא נמצאה הוכחה חד־משמעית לזה בשטח, אי אפשר לטעון את זה כלפיו בכתב האישום. השני, שבעולם שבו ערבים מפגעים ביהודים על בסיס קבוע, ובאזור של נווה צוף נרשמים מעשי טרור יומיומיים, כשעיתונאי מבקש להציג את האפשרות ששלושה פלסטינים שרפו יישוב יהודי על רקע שאיננו לאומני, נטל מציאת הרקע האפשרי האחר (עיתונאית, לא פלילית) הוא עליו.
חבר, איש שמאל, הסביר לי שהוא לא מאמין לשירותי הכיבוי עד שאלה יחשפו בפומבי את תיקי הראיות שלהם על כל שריפה ושריפה בשלמותם. מעבר לתמיכה הבסיסית שלי בחשיפות שכאלה, וברצון שלי לדעת כמוהו כמה שיותר על כל דבר, שאלתי אותו אם כאשר המשטרה תודיע שהיא ממליצה להעמיד לדין את ראש הממשלה על תיק 1,000 או 2,000 או 3,000, גם אז הוא יגיד שהוא לא קונה את זה, עד שמראים לו את כל חומר הראיות. ובכלל, אני בעד לפקפק תמיד ולבדוק תמיד, אבל הנחת היסוד לפיה המציאות הפוכה מזו שמציגה המדינה, או במקרה הזה שירותי הכיבוי וחוקר השריפות הראשי, היא לא פחות מהזויה.
אבל יש שאלה אחת שצריכה להטריד יותר מהכל. שאלת המוטיבציה. מאיפה, לעזאזל, באה המוטיבציה לשמש סנגורו של כל מחבל בניסיון להוכיח שאולי הוא לא נורא כל כך כמו שיש מי שעלולים לחשוב? ואולי, בעצם, התשובה פשוטה. הרי אין כאן שום עניין תמים. זהו לא עוד ויכוח עובדתי. יש כאן קרב על נרטיב. מי שמנסה לשכנע אותנו שהפלסטינים הם פרטנר לשלום, יש לו עניין למכור אותם בכריכה רכה, גם כשהם מעלים באש יישוב שלם, שבנס הצליחו מאות תושביו להימלט ממנו בזמן.