בעוד אנחנו עסוקים ביחסי ישראל־טראמפ לאן, בארצות הברית עסוקים בעיקר במלחמת כותרות. "ניו יורק טיימס" פרסם כתבה מקיפה על טראמפ בשבועיים הראשונים בבית הלבן, ודובר הבית הלבן נתפס לפרט הזניח ביותר בכתבה וטען שהנשיא לא יושב בערב בחלוק מול הטלוויזיה, משום שאין לו חלוק. בעיתונות התפרסם שסטיב באנון החתים את טראמפ על צו נשיאותי בלי שטראמפ הבין שהוא מצרף את באנון למועצת הביטחון הלאומי, וטראמפ מיד צייץ שהוא יודע ומחליט הכל לבד. אז מה מגוחך יותר - קריקטורה של באנון הגדול שמכוון את טראמפ הקטן כמו שמכוונים ילד או ציוץ של האיש החזק ביותר בעולם, שמרגיש צורך להכריז שאף אחד לא מחליט עליו?

כנראה זאת מהותה של נשיאות בסגנון ריאליטי - בהחלט ראשונה מסוגה. לאחר שתפס את הקמפיין כתוכנית מציאות, עכשיו הוא תופס כך את הנשיאות. אבל כמו כל כוכב ריאליטי, גם טראמפ מצוי במלכוד - הוא יכול לשנוא את המדיה כמה שבא לו, ועדיף בבוטות, כמובן, כי זה מביא רייטינג ולייקים וציוצים, אבל הוא גם זקוק לה כאוויר לנשימה. הוא מצטייר כגיבור־על שאפשר להיכנס בו חופשי וזה לא יזיז לו, אבל בפנים הוא פגיע, מכור לפידבקים ומעורער מכל כותרת לא אוהדת שמתפרסמת על אודותיו. טראמפ יכול לטעון עד מחר שמדובר בשקרים, בחדשות מזויפות, בהטיה נגדו, אבל נראה שהמדיה מוציאה אותו כל כך משלוותו, משום שעמוק בפנים הוא יודע שהוא יציר כפיה. מכור לתדמית, לתהילה, למותג, לנראות.

כשנשיא ארצות הברית הוא סוג של קים קרדשיאן משודרג. צילום: Getty
אם שמים את הפוליטיקה בצד לרגע, הבדידות שטראמפ כנראה נקלע לתוכה מעוררת חמלה. איש מבוגר שפתאום מוצא את עצמו כלוא בבית הלבן, הרחק מהאירועים החברתיים שבהם הוא רגיל לקבל פידבקים שמחזקים אותו; עמוס בהחלטות חשובות שדורשות העמקה; מצוי בחרדה מתמדת ממה שיאמרו בטלוויזיה ואיך להגיב בציוץ הבא; הרחק מאשתו ובנו, מוקף ביועצים מניפולטיביים ובצורך ללמוד לתפעל מערכת חדשה ומורכבת שדורשת המון תחזוקה.

לכאורה, התקשורת אינה משפיעה עליו. אוהדיו חושבים ש"הוא יראה לה מה זה" וצוהלים כשהוא מטיח בעיתונאים שהם מייצרים "פייק ניוז". אבל התקשורת משפיעה עליו הרבה יותר משהשפיעה על כל נשיא לפניו. ״הסקרים משקרים!״ הוא מצייץ בתגובה לאחוזי הפופולריות הנמוכים. הרייטינג מנחה אותו, מטריף אותו בדיוק כפי שהטריף אותו מספר הנוכחים בהשבעה לעומת השבעה של אובמה. הרי את מי זה מעניין בכלל?
אם העיתונות האמריקאית הייתה רואה כך את הדברים, היא הייתה מצליחה לשלוט בטראמפ בקלות. לתמרן אותו. הוא מתמרד נגדה בכל הכוח מהסיבה הפשוטה שהוא זקוק לה כל כך. אבל העיתונות מתייחסת לטראמפ כפי שהתייחסה לנשיאים לפניו. הבעיה היא שמדובר בטיפוס אחר לגמרי, שמתערער מכל כותרת גרועה וחש צורך להגיב לה מיידית. 
השלב שבו נגמר הקמפיין הוא השלב שבו נשיא מתחיל להטמיע מדיניות, בראייה לטווח ארוך ומתוך הבנה שהפידבקים המיידיים כרגע פחות חשובים. אבל טראמפ הוא כוכב ריאליטי, והוא נמצא שם בשביל הפידבקים. בלי פידבקים לטווח קצר קשה לו לתפקד, וזה עלול לגרור אותו לטעויות שיכשילו אותו. זה האיש. סוג של קים קרדשיאן משודרג.