רבות שמענו לאחרונה קריאות משמאל: "אל תגישו עתירות לבג"ץ נגד חוק ההסדרה. שייחנקו עם החוק שלהם, הלוואי שיגררו אותם להאג ויכריזו עליהם פושעי מלחמה". אל דאגה. לא רק גופי חזית של השמאל הקיצוני, האנרכיסטי, האנטי־ציוני, כמו שוברים שתיקה, גוש שלום או יש דין ימהרו לרוץ לבג"ץ. גם כאלו המנסים להצטייר עדיין כציוניים, כמו שלום עכשיו, יידפקו על פתחיו. אחרי ככלות הכל - זוהי עתירה שהניצחון בה בטוח, והגופים הללו ישישו להציג "הישגים משפטיים" למי שמממנים אותם, ובהם גם מדינות זרות. ואם כל אלו לא יבואו - יימצא ודאי שופט בג"ץ שיעתור בעילום שם (אני יודע שזה בלתי אפשרי...) או בשם גיסתו.
ערוץ 2 גם דיווח כי היועץ המשפטי לממשלה עצמו מתכוון להופיע בבג"ץ - נגד המדינה. עורך דין אינו יכול לפעול נגד לקוחותיו. שיתכבד במחילה מכבודו ויתפטר ואז יוכל אפילו לייצג את שלום עכשיו. ואם לא יתפטר ובכל זאת יופיע בבג"ץ נגד החוק, כלומר נגד עמדת ממשלת ישראל וכנסת ישראל שחוקקה - על נתניהו לפטרו בו ביום. מותר לזנב לסרב לכשכש לפקודת אדוניו. אבל רק בעולם ההפוך, השקרי, הזנב מכשכש בכלב.
אבל נשוב לבג"ץ עצמו ונאמץ את סגנון השמאל: קדימה, בג"ץ! פסול את החוק! חוק ההסדרה, שהתקבל השבוע בכנסת, הוא בבחינת חוסם עורקים לדמם מתמשך. חייבים לעצור את הדימום. זה אינו יכול להיות כמובן טיפול קבוע, כי אם החוסם יושאר במקומו ייגרם נמק. אין תחליף לתיקון אמיתי במקרה של פציעה לכלי הדם הקרועים. במקרה של ההתיישבות ביהודה ובשומרון - תיקון יסודי במעמד המשפטי של שטחי ארץ ישראל ששוחררו במלחמת ששת הימים.
קרי: החלת ריבונות. וכיוון שמכל מיני סיבות שונות ומשונות נמנעו כל ממשלות ישראל ב־50 השנים האחרונות להחיל ריבונות והסתפקו בטלאי על טלאי, יש חשש שגם "ממשלת ימין־מלא" שאנו נהנים משירותיה תימנע מכך אם לא תידחק לפינה, אם לא תוכרח לבצע את התיקון היסודי. בהיעדר רצון עצמי חזק דיו למהלך מהפכני כזה אנו זקוקים לכוח חיצוני. ולפיכך: בוא, בג"ץ, ועזור לנתניהו למצוא את הריבונות.
ניתן כמובן לקוות כי בדרך לריבונות תיאלץ הממשלה סוף־סוף לחוקק גם את "פסקת ההתגברות". זו שתסיים את הדיקטטורה של בית המשפט העליון. אותה פסקה שהיה צריך לצרף כבר לחוקי היסוד הראשונים שנחקקו. ואשר תקבע כי אם בג"ץ מבטל חוק שהתקבל בכנסת - חוזר החוק לכנסת והיא, הריבון, צריכה לקבוע אם היא שבה ומאשרת אותו. ואם כך תעשה - בג"ץ לא יוכל לשוב ולבטלו.
התיקון הנחוץ הזה אינו שייך לריבונות על ארץ ישראל אלא לריבונות בכלל. וקובע מי הריבון במדינה הזאת. אזרחי ישראל באמצעות נציגיהם הנבחרים בכנסת, או קומץ שופטי בית המשפט העליון שלא הציבור בחר בהם אלא התמנו לתפקידם. ועל השיטה הקלוקלת למינוי שופטים כבר נשפכו נהרות דיו. בג"ץ מינה עצמו, בזכות הפרשנות שהעניק נשיאו אהרן ברק לחוקי היסוד ובראשם "כבוד האדם וחירותו", למין בית נבחרים נוסף, היכול לבטל כל חוק של הכנסת. מפיקוח על כניסת מסתננים ועד להוראות פתיחה באש, מדיני תעבורה ועד חוקי תכנון ובנייה, משל היה "בית הנבחרים העליון". כך הם נוהגים כבר עשרות שנים, והגיעה העת לשים קץ לכך.
בוא, בג"ץ. שחק לידינו. הוסף את הקש האחרון שישבור את גבך. בידוע שבג"ץ סומך על משה כחלון ומפלגתו שנשבעו להגן על "שלטון החוק" בכל כוחם, אבל מי יודע? אולי אפילו עבור הכחלונים יש גבול גם לדיקטטורה של בית המשפט העליון.
סיבה לדאגה, לכאורה
אבל חקיקת "פסקת ההתגברות" תהיה רק ערך מוסף לעיקר: בהיעדר חוסם העורקים, יימשך הדימום ביתר שאת. עם ביטול חוק ההסדרה ימהרו עמותות השמאל לקושש ערבים אמיתיים או מדומים, חיים, או כאלו שמעולם לא נולדו, ויגישו עתירות חדשות להריסת בתים ביהודה ובשומרון. בג"ץ ייענה להן. כך הוא נוהג גם בהיעדר ערבים הטוענים לבעלות. בעתירה על "מאחז תפוח מערב" פסק בג"ץ, למחרת קבלת חוק ההסדרה, להרוס 17 בתים רק על סמך עתירת יש דין, ועמדת המדינה כי קרקע זו אכן רשומה כקרקע בבעלות ערבית פרטית. לא היה צורך אפילו בפלאחים חרושי קמטים שיעידו כי האדמה - אדמתם.
אין לי טענות לבג"ץ במקרה זה. אם השמאל עותר והמדינה מאשרת את טענתו - אינני מצפה מבג"ץ שיהיה לאומי יותר מממשלת "ימין־מלא". ולכן, כיוון שממשלת ישראל הנוכחית באמת אינה רוצה להרוס אלפי בתים ביהודה ובשומרון - לא תהא לה ברירה אלא להחיל ריבונות. כמו בירושלים. כמו ברמת הגולן (וכמו בבאר שבע ובנהריה בשלהי מלחמת העצמאות). בלא ריבונות במזרח ירושלים בג"ץ היה עלול להורות על הריסת שכונת רמות אשכול, הגבעה הצרפתית, פסגת זאב, נווה יעקב, רמות, גילה והר חומה. גם הן הוקמו על קרקעות שחלקן הופקעו מבעלי קרקע ערבים. ולמה לא הורסים? כי חוקי ישראל חלים עליהן. ולפיכך יש צורך להחיל את החוק גם ביהודה ובשומרון.
מדינות אירופה, הערבים ומזכ"ל האו"ם כבר חרצו משפט: חוק ההסדרה עומד בניגוד לדין הבינלאומי. הם גם יאמרו כי ריבונות ישראל ביהודה ובשומרון מנוגדת לחוק הבינלאומי. לכאורה סיבה לדאגה, עד שנזכרתי כי גם סיפוח ירושלים והגולן מנוגד לדין הבינלאומי על פי דעתם של אותם גורמים, ובכל זאת השמיים לא נפלו, במזרח ירושלים חיים 300 אלף יהודים, והעם כולו עם הגולן.
הייתי בן 12 כשראיתי לראשונה את הצגת "מעגל הגיר הקווקזי" על פי המחזה של ברטולד ברכט. המחזה עוסק בשאלות הקניין והצדק. למי שייכת האדמה? לבעליה הרשומים או לאלו שמעבדים אותה? ולמי שייך הילד שננטש במלחמה? לאמו הביולוגית שנטשה אותו או למי שגידלה אותו בסכנת חיים? על כס המשפט יושב השופט אצדק. ברכט שואל אם הצדק המשפטי הוא גם מוסרי, והאם זכות הקניין, העומדת במרכז חיינו, עדיפה על הצדק. אצדק, השופט השיכור, מכריז בפתח המשפט כי הוא מוכן לקבל שוחד משני הצדדים, כי הוא אינו נוטה מראש לטובת מי מהם. בתום המשפט מכריע אצדק נגד זכות הקניין, נגד האם הביולוגית, ובעד הצדק.
בג"ץ שלנו אינו שיכור, חלילה. וגם אינו נוטל שוחד, חלילה. אך השבוע תקפו אותי שוב געגועים לשופט כזה, שגם מבעד לאדי השכרות אינו מאבד לרגע קשר עם הצדק.