שלום לכם, אני שרית, אשתו של רון. אתם הקוראים מכירים אותי בשם כיפוש. השבוע הוא מציין את יום הולדתו ה-58, ובמקביל ארבע שנים לטור ב"מעריב-סופהשבוע". בדקתי במחשב, באותן ארבע שנים רק פעמיים הוא לא כתב, כי היה מאושפז. כן, אף על פי שהוא מקפיד לומר לי "מוסר זה שם של דג", יש לו מוסר עבודה והוא אומר שזה ערך שלמד בבית. אביו עבד בכל מצב, כל בוקר יצא בחמש, עד סוף חייו.
לא הכרתי את יוסק'ה, הוא נפטר כמעט לפני 22 שנה, אבל רון מספר לי שהוא היה גבר. כשאני שואלת מה זה גבר, הוא עונה את לא תביני, את צעירה מדי, כבר אין כאלה היום. אז איני חופרת, כי אני קוראת אותו מהר ויודעת מתי אין טעם להמשיך לדבר על נושאים שהוא לא מעוניין לדבר עליהם.
עכשיו שלחתי אותו להחזיר את הקביים ליד שרה. אם לא הייתי מציקה לו, הם היו נשארים באוטו עוד שנה. הוא הרי נוהג לפי חוקי תנועה שהמציא לעצמו. הוא תמיד יעצור בעצור, לא ישחק עם רמזור אדום בצומת, אבל נתיב תחבורה ציבורי הוא גם הנתיב שלו ("מה, אני לא ציבור? אולי תרדי ממני", הוא דורש). ואם עוצר אותו שוטר או פקח, מתחיל סיפור. את הפקח הוא שואל: "מה זה פורים היום, הלואין? התחפשת לשוטר? לך מפה, תתעסק בחנייה ורד ממני". לשוטר הוא מספר סיפור קורע לב שירדו לי המים, ואנחנו ממהרים לבית יולדות, וגם שהוא נכה שלא יכול ללכת: "תראה, אחי, תראה את הקביים מאחורה. טוב אתה מעכב אותי, היא או-טו-טו מתעלפת לי. מה אני נראה לך, מיילדת?".
"מכור לריגושים"
כן, בעלי מכור לריגושים, כל ריגוש עושה לו טוב, גם לנהוג בשוליים מצומת קדרים עד צומת גולני כי יש פקק. הסיגריה לא יוצאת לו מהפה, והוא ממוקד מטרה להקדים את כולם. כשאני שואלת בשביל מה זה טוב, בסך הכל רווח של 15-10 דקות, הוא עונה: "זו מדינה מפגרת, כיפוש, עם נהגים טיפשים שלקו בתסמונת העדר. כל שנה מעלים רבע מיליון מכוניות על הכביש, אבל התשתיות כאן של הניינטיז". הוא בז ל"ווייז", אומר שמי שלא יודע לאן הוא נוהג אסור שיעלה לכביש, כי הוא מסכן את כולם. ואז הוא מביט בי ואומר: "הכוונה גם אלייך. את חייבת לעבור לנסוע במוניות. מי שנתן לך רישיון הוא פושע".
אני כותבת היום את הטור שלו במקומו. שאלתי אותו מה הוא רוצה ליום ההולדת, הוא השיב שאינו רוצה כלום ואינו רוצה לחגוג, כי הוא לא מאמין עד כמה הזדקן. שאלתי אותו מה רע לו, מה הוא מתלונן כל הזמן, אז הוא ענה כרגיל: "כיפוש, כשתהיי בגילי תביני. אני יותר קרוב לסוף מאשר להתחלה".
אני מביטה בו, הוא לא נראה בגילו, ויש לי מספיק עדים שיישבעו שהוא ילדותי ברמות.
אז שאלתי שוב, מה רע לך? אתה עובד במה שאתה אוהב, אתה מקלל את כל העולם ואשתו, אתה כותב במהירות שיא, ורק כשאתה לחוץ לשלוח את הטור אתה מתחיל לכתוב. אני יושבת במשרד כל יום תשע-עשר שעות, אתה עובד אולי שלוש שעות. כל היום אתה מסתובב בבתי קפה, אוכל צהריים במסעדות, מתעורר מתי שבא לך, יש לך עשרה שקרים מוכנים מראש למקרה שאבקש ממך להוציא את הילד מהגן, למה אתה מתלונן כל הזמן? זה מעיק.
ואז הוא אמר לי שהוא עובד 24/7, כי הראש עובד כל הזמן.
"את יודעת מה? אם את חושבת שזה כל כך קל לכתוב ולשדר, תכתבי את במקומי. זו מתנת היומולדת שלי. רק תשלחי לעורך עד 12 בצהריים. יאללה, סעי, בואי נראה מאיזה חומרים את עשויה".
"תמיד רציתי לכתוב"
נעניתי לאתגר, כי תמיד רציתי לכתוב. רק ביקשתי שייצא לרחובות, אני צריכה שקט. רון יכול לכתוב בכל מצב, בגלל הפרעות קשב וריכוז ברמות הגבוהות ביותר שיש. הוא פשוט ננעל, מעשן ללא הפסקה, ומקיש על המקלדת בעוצמה. כאשר הוא מקלל ומטיח את המקלדת בשולחן אני יודעת שצריך להביא חדשה, כי נתקעים לו המקשים. אני שונה, אני צריכה שקט כדי לעבוד. אני לא יכולה להתרכז, ופתאום לומר: "משהו קורה, כיפוש, יותר מדי המראות ונחיתות בשדה דב", ולהמשיך לכתוב כאילו לא נאמרה מילה. כי רון שומע צלילים ותדרים שאינם מגיעים לאוזני. ובאמת שיש לי שמיעת יתר, בגלל המיזופוניה, והוא חצי חירש. גם את האוזניות ברדיו הוא מרכיב רק על אוזן ימין. פעם שאלתי אותו מדוע הוא נוהג כך, אז הוא ענה: "ואיך את רוצה שאני אדע מה קורה מסביב?".
הוא שמח שהמטלה ירדה ממנו, בשנייה הוא כבר היה על הטרנינג, בדרך לרחובות. שאלתי אותו רק איך מתחילים, אז הוא ענה לי: "בדרך כלל בהתחלה. ואם אין לך את הסיפור בראש, חבל לך על הזמן, לא תצליחי להוציא משפט. יאללה, תניעי, יש לך ארבע שעות לדד-ליין. אני יורד לקפה, אם את רואה שאת נתקעת, דברי איתי. אני בשעה ורבע מסיים. גג שעה וחצי, אם את מטריפה אותי בשאלות ברקע".
פתחתי את המחשב. יש לו קוד, למתוק שלי. טוב, זה היה קל, תאריכי הלידה של שלושת הילדים, לפי הסדר. אני נקרעת מצחוק ממנו כשהוא מתחיל להיות חשאי. הוא בקושי יודע לפתוח וורד. אבל הוא תמיד מספר לי שכאשר עבד בעיתון "הארץ", שלחו אותו לקורס ב"סיון" והוא קיבל תעודה. אז איך אתה לא יודע כלום? "היו לילות קשים. נמנמתי בלימודים", השיב.
הנה, הגענו, קודם כל פורנו ברזילאי. לא להאמין, אדם בגילו, על מה הוא מבזבז זמן. רגע, הכניסה האחרונה אתמול ב-10:36. ואני התקשרתי אליו כדי שיתקן לי את המראה באוטו, אז הוא ענה לי: "לא היום, כיפוש. יש ימבה עבודה. אני על המחשב קורא ים חומר. אני אחזור אלייך".
הלאה. מה יש לו במסמכים? מכתב שהוא כתב לוויצו על צהרון לילד. יפה לו, כתב לענבר מכתב תודה. כשהוא רוצה, הוא משתדל, הוא אפילו לא אמר לי שכתב.
"לצאת מהקופסה"
אז הכרנו לפני עשר שנים, באמצעות חברה משותפת. ישבנו כולנו בבר ברחוב בזל. אני שתיתי כוס יין. בימים שאני מתפרעת, אני מסיימת חצי. לו הביאו המלצריות, כל פעם שסימן להן, כוס עם משקה שאני זיהיתי בה רק את הנענע. שאלתי מה אתה שותה? והוא ענה "לימונדה, עם טיפונת אלכוהול. רוצה לטעום?". השבתי בשלילה. לא ידעתי שזה ערק עם מים וקרח, אף שכשלמדתי במכללה הייתי מלצרית וברמנית ב"קאטץ'", איני מבינה באלכוהול. הכנתי לפי מה שאמרו לי.
ידעתי מי הוא, לא הייתי מעוניינת לפתוח סיפור עם אדם שחי בלילה ומתעורר בשלוש בצהריים. אני עובדת ביום, ונרדמת לכל המאוחר בחצות כל חיי. אבל החברה שכנעה אותי לצאת מהקופסה. התחלנו לצאת, הוא התנהג למופת. אפילו לא ניסה לחבק אותי. אמרתי לחברות שלי שאולי הוא לא מעוניין בי, שאיני מושכת אותו. ביום שישי הוא אמר לי "תישני צהריים, אנחנו הולכים ל'חיות לילה' של שלום ב'בארבי'. אני בא לאסוף אותך באחת בלילה".
בדקתי באתר וראיתי שהמופע מתחיל בחצות, אז איך הוא קבע איתי באחת? אמרתי לעצמי שאם הוא מבריז לי זה נגמר. אבל הוא התייצב בזמן, וסיפר לי שהמופע מתחיל ב-01:40. שאלתי איך אתה יודע, והוא ענה: "זה המקצוע שלי, לדעת דברים". הגענו למועדון, הוא הורה לי לטפס למרפסת מעל הבר, ובאמת המופע התחיל בזמן שאמר. לא ידעתי אז שזה נוהל אצלו, כדי לבדוק אם בנות הזוג שלו מצליחות להחזיק לילה לבן.
המשכנו למסעדה בארבע לפנות בוקר, הוא הזמין לי המבורגר מדיום-וול וצ'יפס. לעצמו הוא הזמין קרוק-מאדאם (בלי הנקניק) וסלט עגבניות עם כוסברה ובצל. שאלתי איך הוא יודע שאני אוכל המבורגר באמצע הלילה, והוא ענה: "פשוט עייפתי מנשים שאוכלות רק סלט חסה, ושותות יין אדום. מי שמסתובבת איתי, חייבת לאכול בכל זמן ביום".
תגיד, כמה פעמים ראית את שלום חנוך?
"בבארבי, אולי 30 פעם. בכלל אולי 50".
אז למה הלכנו?
"כי את לא ראית אותו ב'חיות לילה'. ומי שמסתובבת איתי חייבת לראות את שלום, ואת פורטיסחרוף, ואת אהוד, פוליקר וכמובן הנטאשות, ביחד או את ארקדי ומיכה כל אחד לבד".
ואם אני אוהבת זמרים אחרים?
"אין לי בעיה עם זה, רק לא את המייבבים. אני אוהב רוק, אני צריך מילים מעבר ל'לאן הלכת', ו'מתי תחזרי'. ואל תכניסי לי פה את המוטיב המזרחי, כי עד כמה שאני יודע, ואני הרי יודע, ברי, פוליקר, אהוד ומיכה לא גדלו בשטוקהולם. אני גם אוהב את עמיר בניון, כי הוא מוזיקאי לא מייבב ולא זמר של חפלות. בחפלות אני חייב להיות שיכור. תאכלי, לפני שהאוכל יתקרר".
בשש סיימנו לאכול, והוא הסיע אותי הביתה. שאלתי אותו אם הוא עושה סמים. "לא מתלהב מזה. שאכטה פה ושם. לא רציני".
רון יודע להקסים ולשכנע, והאינטונציה באה אצלו בטבעיות. הוא יכול להביט לאישה בעיניים, והיא תהיה משוכנעת שהוא הדבר האמיתי. אז לא ידעתי שהוא שחקן, והאמת שחקן טוב.
אתה הולך לישון?
"הלוואי. יש לי עבודה בירושלים, אבל קטן עלי לילה לבן, אני רגיל".
לימים הבנתי שתמיד יש אפטר-פארטי, ואפטר של האפטר, אבל הוא הרי לא מספר. אחרי ארבעה חודשים הגיע המשבר. מישהי התקשרה, ואמרה לי שהיא במערכת יחסים איתו. נחנקתי, ברגע שהיא אמרה לי: "בואי נעשה לו קטע. תקבעי איתו ואני אגיע גם". אבל אני לא יודעת לשחק משחקים, אני כפרייה כמו שהוא אומר, ניתקתי את הקשר במיידי. אגב, עד היום הוא מכחיש שבגד בי, ושבכך שעזבתי אותו עליתי לו 1.5 מיליון שקל, כספים שהפסיד בשנים הבאות.
"מה זה 'בגדת בי'? אודי אדיב בגד, ישראל בר בגד. אני רק ישבתי עם מישהי בבית קפה. החברים המטורפים שלך ישר קפצו למסקנות. סחבק לא בוגד, מעולם לא נתפס, הואשם והורשע". דווקא אצלי כן. אני משוכנעת אינטואיטיבית.
חלפו חמש שנים, שבהן ניסיתי לבנות זוגיות. זה לא צלח, ואותה חברה שהכירה לי את רון אמרה לי שהוא פנוי. או כפי שהוא מגדיר את זה, פנוי להובלה. נפגשנו, אמרתי לו שאני מנסה להביא לעולם ילד, שאני בטיפולים. הוא הדהים אותי כשאמר: "אני אעשה לך ילד, עלי. הדבר הכי טוב בילדים, זה שלב העשייה שלהם".
הסברתי לו שאני רצינית, שאיני בנויה למשחקים, הוא אמר: "גם אני. אני אולד-סקול, מילה זו מילה".
"בעל וילד"
חלפו רק כמה שבועות, והוא קרס בריאותית ונפשית. עד היום איני יודעת באמת איך זה קרה לו, אבל זה קרה. הוא עבר הליך שיקום פיזי ונפשי, באמת מזעזע. הייתי שם, ראיתי הכל. הוא לא רצה שאהיה, הוא ביקש ממני לעזוב ולבנות לעצמי חיים. אמרתי לו: "אעזור לך לעמוד על הרגליים ואלך".
החברים שלו, שבאמת אין כאלה, אני לפחות לא ראיתי, נלחמו את המלחמה שלו בשבילו. כולנו חששנו שלא נצליח, אבל האמנו שהוא יצליח. אין מספיק מילים לתאר את הקשיים הכרוכים בניקוי מכור. אבל הצלחנו, ואחרי זה התחיל השיקום הכלכלי. זה היה הליך מפרך. רון לא שכח את מה שהבטיח. "אני חייב לך ילד", אמר שוב.
אמרתי שהוא לא חייב לי כלום, ושאין לי ציפיות ובטח לא תלונות. אבל הוא התעקש, וניסינו הכל. הוא החליט בשלב מסוים שהולכים על אימוץ. לשכנע את הרשויות שהוא כשיר לאימוץ לא היה הליך קל, זו הייתה מלחמה איומה, אבל הצלחנו בגדול. הוא התאהב בגיא בשנייה הראשונה, אני עוד לא הבנתי עם עצמי מה קורה לי, אבל הוא הבטיח לי שנה לפני כן: "כיפוש, אני מביא לך אותו הביתה". לראות את הגבר שלי בפעם הראשונה בחיי יורד מהטרנינג הבלוי עם החורים, ועולה על חליפה - ומשכנע שופטת פדרלית שזה הילד שלנו - זה היה רגע בלתי נשכח, אולי גם בלתי נתפס, למי שלא ראה אותו בשיאו כאדם בוגר ואחראי.
לי יש מה שרציתי, בעל וילד. אני אוהבת אותו, אף על פי שהוא אומר לי שמספיק שאני מחבבת. אז אני כבר לא מתווכחת. קשה להכיל את רון, הוא לא אדם רגיל, בטח שלא בדרך שבה הוא מתבטא. לפעמים אני שומעת ומזדעזעת. אתמול הוא אמר לי שצריך למצוא מישהי לחבר שלו אסי, כי הוא סיים את ימי האבל על אשתו. אמרתי שלא ידעתי שהיא מתה. "איזה מתה? הנבלה אלייב אנד קיקינג. הוא מתאבל על הבית שהלך, וההורות המשותפת. אין לו חיים, מסכן נורא".
אז מה הוא מחפש, שאלתי. "תמצאי מישהי מהזוחלות שאת מכירה. חשוב שתהיה בסדר בלוק, שלא תדבר יותר מדי, שתיתן עבודה, שתדע לבשל. וחשוב מאוד שתהיה עצמאית, את יודעת עם אוטו. הבחור בטראומה, אין לו כוח לצאת להובלות בשתיים בלילה. וגם שלא תשאיר אצלו תיקים וחפצים. הוא רגיש למתנחלות, הוא בהחלמה מהאבל. שתהיה עבודה נקייה, כיפוש, לבוא ולדעת ללכת".
אמרתי לו שאין לי חברות כאלה, אז הוא התפוצץ מצחוק ואמר: "בטח שיש, את רק לא יודעת, כי הן לא מספרות לך. יאללה, כיפוש, פתחי את הטלפון, חבל על הזמן".
כן, זה הוא, ועם זה צריך להתמודד. ביקשתי שיפסיק להסתובב עירום בבית, כי יש כאן ילד שמחקה אותו, אז הוא אמר שאפסיק לבלבל לו את המוח: "כיפוש, די, בגדים זה רע. העור צריך לנשום. תני לי ולילד לחיות בשקט".
אני סופרת מילים, כי יש לי עוד הרבה לכתוב. אבל עכשיו הוא מתקשר. "הא כיפוש, סיימת כבר? את יושבת? אני צריך להגיד לך משהו, אבל תשבי, שלא תהיה לך צניחת רחם".
מה קרה?
"החזרתי את הקביים ליד שרה, ותרמתי להם את הפיקדון שלך. אני יודע שזה קשה לך לתרום, אז תשאפי ותנשפי לאט, ותשתי מים בלגימות קטנות, שלא תקדימי קנה לוושט".
צחקתי, מה כבר אפשר לעשות שבעלך הוא ילד מאותגר? אז מאמי, רק שיהיה לך טוב, שתהיה לי בריא וחזק. שתהיה לך נחת מהבנות ומהבן, שתפסיק לאכול את הלב מעוולות ושטויות. תחיה את החיים שלך, תלמד ליהנות מדברים קטנים שמהם מרכיבים חיים.
אני אוהבת, לא רק מחבבת.
שרית.
נ.ב.
"מאמי, לאן שולחים את הטור?"
"מה, עוד לא שלחת? תגידי, את בהכרה? זה עיתון, לא פארטייה".
בסדרררר, אני אסתדר, כמו תמיד, לבד.