ערב נסיעתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפגישה עם עמיתו האמריקאי, הנשיא דונלד טראמפ, אין ספק כי ישראל נמצאת בקו פרשת מים מדיני. הפוסט ההיסטרי שפרסם שר החינוך נפתלי בנט במוצאי שבת מסגיר כי הוא הראשון לזהות את גודל השעה ובעיקר את הסכנה הנשקפת לסדר היום של הימין. “אם בעידן טראמפ־נתניהו ישראל בוחרת להקים את פלסטין, אין דרך חזרה. יובל שנות התיישבות יעמדו בסכנה”, הוא הצהיר. בצדק רב חושש הימין המתנחלי ליפול מהסולם הגבוה שהוא מטפס עליו. זו בדיוק הסיבה שתקופת כהונתו של טראמפ עשויה להתברר כמכוננת בהיסטוריה הישראלית.
נתניהו הוכיח, לאורך שנות שלטונו הארוכות של הנשיא ברק אובמה, כי הוא אינו בנוי למהלכים היסטוריים גדולים. האסטרטגיה שלו הייתה למשוך זמן, לערפל, לעשות סיבובים באוויר כדוגמת אלו שעשה כאשר איחר להגיע להצבעה בעניין חוק ההסדרה. את היכולת שלו ללכת עם ולהרגיש בלי הוא הפך לאמנות. גם אתמול הוא הודיע בישיבת שרי הליכוד כי “גם בתקופת טראמפ צריך להמשיך להתנהל בחוכמה”. אבל טראמפ קורץ מחומרים אחרים. הוא ללא ספק מעריך את נתניהו. בהכירו את נפשו הוא נוהג בו בכבוד מלכים ומקדים פלז’ר לביזנס. מקבל את פניו בבית ההארחה הרשמי, מפגיש בין שרה ומלאניה וסביר להניח שנזכה לראות עוד כמה מחוות. אבל טראמפ, שלא כמו קודמיו, לא יסבול גרירת רגליים או כל ניסיון לסבן אותו. בסופו של דבר הוא יישב עם נתניהו בחדר ויבקש לסגור עסקה. את קוויה הכלליים, המזכירים את מתווה קלינטון ומכתב בוש, הוא שרטט בציוציו ובראיון שנתן לבועז ביסמוט ב”ישראל היום”.
בעולמו העסקי של טראמפ אין מקום לערכים, זכויות אדם, דמוקרטיה וכל הג’אז הזה. עסקה מבחינתו עשויה מחומרים של ריאל פוליטיק ואינטרסים. גישת הריאל פוליטיק גורסת שסיפוח לא יתקבל בברכה, לא במזרח התיכון ולא במדינות המערב. כמו כן, הוא עלול להוליד התלקחות של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. מבחינת אינטרסים, הרי שאלו של טראמפ קשורים כעת ביחסי הכוחות בין איראן, סוריה וחיזבאללה ובאפשרויות הכלכליות של אמריקה במזרח התיכון.
היקום המקביל, שבו חיים המתנחלים ושליחיהם, ובו שוררת ההזיה שהפלסטינים כמהים שישראל תחיל את ריבונותה תוך שלילת זכויות האזרח שלהם, או כדבריה של ציפי חוטובלי אתמול בגלי צה”ל, אינם מעוניינים כלל במדינה, פשוט לא מזיז לו. הרבה יותר חשוב לו מה יש לנשיא פוטין לומר, ומהם הערכותיהם של ראשי מערכת הביטחון האמריקאים באשר לנפיצות הסכסוך.
הבית היהודי וראש הממשלה משולים לסוס ורוכבו שמתים להיפטר זה מזה, אך פוחדים עד מוות שנפילה של אחד מהם תגמור את השני. נתניהו, שלפחות בשלב זה שולל מדינה פלסטינית, אבל אינו מוכן לאמץ את רעיון המדינה הדו־לאומית, לא יוכל להמשיך לגמגם. לא מול האמריקאים ולא מול הבית היהודי. זוהי, אם כן, עת של הכרעה. לאחר שנים של תקיעות וגרירת רגליים זו בהחלט סיבה לאופטימיות זהירה.