אלפים הגיעו לכיכר רבין במוצאי שבת כדי לחגוג את מדיניות אי־ההפללה של צרכני הקנאביס (מבית מדרשו של השר גלעד ארדן). זו חגיגה בהמשכים, כרגע רק החלק הראשון שלה. על השלטים שהונפו אפשר היה לראות את הכיתוב ״ניצחנו בקרב, ממשיכים במלחמה״. מדבריו של כל מי שנאם על הבמה היה ברור שהמטרה הגדולה היא לגליזציה מלאה של מריחואנה. זה היעד הסופי.
כידוע, אני מומחה בענייני סמים ומכיר את הנושא מקרוב. הרזומה הנרקוטי העשיר שלי כולל שנים רבות של שימוש בכל סם אפשרי כמעט (היוצאים מהכלל הם הסמים הפסיכדליים - אל־אס־די ושות׳ - שבהם לא נגעתי מעולם) ונקודות ציון משמעותיות: ארבעה מכוני גמילה, שני מעצרים על שימוש, ולילות אינסופיים של מסעות ציד מתל אביב עד לקריית מלאכי תחת המנטרה הקדושה: ״להשיג עוד״.
יצא לי לראות מכורים לכל סם אפשרי ובכל מצב אפשרי - מהנרקומנים שזרוקים בצד הכביש בתחנה המרכזית הישנה ועד אלה שבאים בשערי מכוני הגמילה. ראיתי את כולם, ראיתי בעיני את כל המחזות הנרקוטיים האפשריים, ואלה נחקקו בראשי לנצח. היום אני נקי מכל סם אפשרי, כבר שבע שנים וחצי. אני הסחי הגדול ביותר במתחם הגיאוגרפי המכונה ״שפלת החוף״, ועדיין שמחתי לקרוא את הידיעה על חגיגות הקנאביס בכיכר. תוך כדי קריאה אפילו חשבתי לעצמי שאני לגמרי תומך בזעקה למען הלגליזציה המוחלטת.
אני הולך להגיד משהו מאוד לא מקובל בקרב אנשים מתחום המלחמה בסמים, אבל במהלך שנות הסמים והגמילה שלי הבחנתי בתופעה ייחודית - כמעט כל מי שפיתח חיבה קטלנית לסמים קשים לא אהב מריחואנה. גם אני, באופן אישי, תמיד סלדתי מהעלה הירוק. עישנתי מריחואנה פעמים רבות אבל שנאתי את זה. וכשפגשתי את הסמים הקשים, הפסקתי להשתמש במריחואנה.
שנאתי מריחואנה משום שהיא לא מתנהגת כמו שמתנהגים סמים קשים. וגם אין לה - ככל הידוע לי - אפקט ממכר אמיתי מבחינה פיזית. כמובן שעכשיו יקפצו אנשים ויגידו: ״אבל יש לזה אפקט ממכר מבחינת תלות רגשית״. כמעט כל דבר בעולם ממכר מבחינה רגשית, זה מה שהופך אותו לעולם כל כך מחורבן. כמעט כל מערכת יחסים בחיינו ממכרת מבחינה רגשית. אותו הדבר לגבי רשתות חברתיות, אוכל, סדרות טלוויזיה. הרשימה היא אינסופית. לעזאזל, אפילו ציוד משרדי גורם לתלות רגשית. לי לפחות.
מעולם לא ראיתי מישהו שהגיע למכון גמילה בגלל קנאביס. לא ראיתי אף אחד שהגיע לתחתית של התחתיות ועשה את הדברים השפלים ביותר בעולם בגלל מריחואנה. בשביל מריחואנה לא תמכור את אמא שלך. בשביל קוקאין והרואין בהחלט תמכור. תמכור את אמא שלך וגם את אמא של אמא אם צריך.
***
ואם כבר אנחנו מדברים על חוקיות, אני חייב לציין שהמקרים הקשים ביותר שראיתי במכוני הגמילה היו של המכורים לאלכוהול. כמעט כל מי שמגיע למכון הגמילה מרחפת מעליו משאלת מוות שמתפוגגת מהר מאוד עם הניקיון מהסם. אצל האלכוהוליסטים שהגיעו הדבר לא קרה, משאלת המוות שלהם לא התפוגגה וההרס העצמי שלהם לא נרגע לרגע. הם הגיעו אחרי שהשמידו כל דבר טוב בעולמם בשביל עוד בקבוק וודקה. נדמה שהיה להם קשה יותר מהמכורים לסמים לעשות שינוי בחשיבה. האלכוהול הוא עד כדי כך הרסני.
יש גם הבדל מהותי בין מריחואנה לאלכוהול שחשוב לדבר עליו: לאלכוהול יש נטייה לעורר בך שדים ולהוציא ממך זעם ואלימות. הגראס הוא ממש לא כזה, הוא אפילו ההפך מבחינה מסוימת. בעולם מתוקן, אלכוהול היה מחוץ לחוק הרבה לפני מריחואנה.
מה שמוביל לסמים קשים הוא נטייה להתמכרות, גן מסוים, שקיימת אצל אנשים מסוימים. ברגע שהם ייפגשו עם הסמים - המרוץ יתחיל. יש כאלה שהיציאה למרוץ שלהם מתרחשת בגיל 14, בשכונה. ויש כאלה שמזנקים מאוחר יחסית, בגיל 22, כמוני. וזה לא משנה אם בדרך פגשו סמים קלים או לא. למעשה, ייתכן שיש אפקט ממתן בשימוש בסמים קלים. אנשים מסתפקים בשאכטה היומית ועוצרים שם.
אני מכיר הרבה אנשים כאלה. הם נורמליים להחריד. יש להם משפחות נורמליות ועבודה נורמלית והם מספרים בדיחות נורמליות על דברים נורמליים, והשאכטה היומית מרגיעה אותם. מרגיעה אותם בצורה שאף כדור כימי לא יצליח לעשות זאת.
למעשה, המריחואנה נשארת מחוץ לחוק בין היתר בגלל הלובי החזק וההשפעה הפוליטית של חברות התרופות. הסיוט הגדול שלהן הוא שמריחואנה תהיה חוקית. אין ספק שמדיניות אי־ההפללה היא צעד נבון בדרך ללגליזציה מלאה. אפילו סחי כמוני מבין את זה.