אחד הנושאים החשובים לי בעולם הוא עקרון האחדות. השילוב בין דתיים לחילונים ומה שביניהם בחברה הישראלית. מגיל צעיר גרתי והתחנכתי ביישוב ובבית ספר משלב שכזה, וגם כיום אני גרה ביישוב מעורב ושולחת את ילדַי לחינוך משלב. זה לא קל, להפך, זה דורש התמודדות יומיומית, אבל כל כך חשוב ושווה כל ויתור.
לפילוסוף האהוב עלי ביותר, ד"ר מיכה גודמן, יש תיאוריה בנושא, שמצליחה לסדר את המציאות באופן קוהרנטי. בניגוד לעבר, אז הפילוג היה בין האדם המאמין באל לאדם האוחז במדע, כלומר בין הדתי לחילוני, כיום האדם ניצב מול דילמה אחרת: האם להיות "טיפוס דתי" או "טיפוס חילוני". אולי זה נשמע שטחי, אך זה עמוק מאוד.
האדם הדתי מוותר באיזשהו מקום על היושר האינטלקטואלי שלו. ברגע שהוא חוצה את סף בית הכנסת, הוא מוותר על עקרונות שהאמין בהם בחוץ. דברים בסיסיים כמו שוויון בין המינים, למשל, נותרים מחוץ לכותלי בית ה'. האדם הדתי נמצא בתוך חברה שיפוטית - כולם מודדים את כולם בפרמטרים של קיום מצוות. מהשיפוטיות הזו נובעת רעה חולה אחות - תחושת האשמה. אני לא מספיק טוב, לפחות לא טוב כמו השכן שלי.
כשמציירים זאת כך, להיות אדם דתי לא נשמע כמו אפשרות טובה במיוחד. הבה ונבחן, אם כך, את האדם החילוני. החילוני נמצא במרכז של העולם שלו. הוא ייחודי בכל ממד. הוא צריך למצוא את הייעוד שלו (חצי שנה בהודו תעשה את העבודה) ואחר כך "לממש את עצמו". איך אדם כזה, שמאמין באמת ובתמים שהוא יחיד ומיוחד והמרכז של העולם שלו, יכול לחיות בזוגיות או במשפחה? הרי אלה דורשים בהגדרה ויתורים לטובת משהו גדול יותר.
מלבד האגואיזם המוטבע בהגדרת החילוני, ישנה גם התניית הצרכנות. תקנה - תהיה מאושר. אתה שווה לדברים שיש לך. כמובן שזהו מעגל קסמים התמכרותי, המניע את האדם לצרוך עוד ועוד. אלמנט שלישי הניתן לזיהוי אצל הטיפוס החילוני הוא הדיגיטציה, המסכים. כמה פעמים מצאתם את עצמכם יושבים בארוחת ערב משפחתית, או עם חברים בפאב, אבל העיניים על המסך? מחפשים אישור מיידי ברשתות החברתיות לכל דבר קטן שעשיתם או כתבתם? ה"לבד ביחד" הזה הוא מאפיין מעיק ותלותי במיוחד.
אז מה יעשה האדם החילוני? התשובה לפגמים האלה היא פשוט להיות דתי. לאדם הדתי יש עקרונות נשגבים וגדולים ממנו, הוא פחות אגואיסט, יותר משפחתי, ויום בשבוע הוא מכבה את כל המכשירים. ומה יעשה האדם הדתי? יעזוב את האשמה והשיפוטיות, ויהיה חילוני, בלי שיהיה כפוף למסגרת חברתית וחוקית לוחצת. כלומר, התשובה לאדם הדתי היא להיות חילוני ולהפך. עד כאן ד"ר גודמן.
הניגוד הזה, בין החופש לשייכות, בין המימוש העצמי לבין רעיונות הגדולים ממני, הוא הדילמה של האדם בימינו. היישוב המעורב פותר אותה במידת מה. כשהאדם הדתי חי ביישוב מעורב, הוא נתון הרבה פחות לביקורת ולאשמה. מאידך, גם החילוני מרוויח מהקשר הזה. יש לו עיקרון חשוב מהאני הפרטי, והוא כלל ישראל, אחדות העם. עצם העובדה שיש לו עיקרון כזה הופך את חייו לבעלי משמעות. מלבד זאת, הוא וילדיו מושפעים מהחברה הדתית. לחילונים ביישובים כאלה יש פחות מותגים, והם פחות צמודים למסכים, כך לפחות נדמה לי.
יש יישובים מעורבים בכל הארץ, עדיין לא מספיק. אני מאמינה שכולם צריכים לחיות כך. אני מאמינה שמה שמפלג את החברה כיום הוא לא החלוקה לדתיים מול חילונים, או אפילו "הטיפוס הדתי" מול "הטיפוס החילוני", אלא מי שמאמין באחדות ישראל מול מי שמאמין בגטאות של פילוג. הפרס הוא החיים ביחד, המגוון, האתגרים החינוכיים שהם יוצרים, הנורמליות, האחדות. ושיהיה ברור: אף אחד לא עושה טובה לאף אחד בזה שהוא חי בכפיפה אחת עם השונה ממנו, כפי שהוסבר לעיל.
ביו"ש יש שני גושים של יישובים מעורבים. בגוש אדומים ובמזרח גוש עציון. אלה ששמרו על איזון מספרי מוצלחים יותר. יש קהילות מעורבות בכל הארץ - בגולן ובגליל, בנגב ובערבה. יש גם קהילות עירוניות שלאור האמונה באחדות ישראל הקימו בתי ספר משלבים ומרתקים. על הקהילות האלה אפשר ללמוד בספרו האחרון של אלישיב רייכנר, "כאן גרים יחד", המתמודד באומץ עם הקשיים והמורכבויות של החיים האלה, לצד הרווח העצום של האחדות. רייכנר טוען כי ב־40 השנים האחרונות הוקמו עשרות מסגרות חיים משותפות, עם עלייה מספרית מהותית בעשור האחרון.
אין ממה לפחד
למרות הקשיים הרבים והפחדים המובנים, יש תקווה. מתחת לאף מוקמים יישובים נוספים ברוח כלל ישראל. יישוב חדש כזה מוקם בימים אלה בנקודת היאחזות הנח"ל של בית הערבה, במועצה האזורית מגילות שבים המלח. ליישוב יקראו "קדם ערבה", ועוד לפני שהתחילו בשיווקו, כבר יש לו ביקוש רב. בשיא גודלו יגורו בו 400 משפחות, מה שיהפוך אותו ליישוב הגדול ביותר במועצה. מטר וחצי משם, בקיבוץ אלמוג, הקימו המועצה, החטיבה להתיישבות ועמותת קדמה, כפר סטודנטים מעורב. עוד מוקד לחיים משותפים ובריאים.
אין ממה לפחד. זה קשה, זה מאתגר חינוכית, הילדים ישאלו שאלות קשות, והכל יהיה מאוד מאוד רגיש ומודע. אז מה? עדיף לחיות רק עם אנשים כמונו? לא להתעמת עם שאלות? לעטוף את הילדים שלנו ולבודד אותם מהעולם האמיתי? וכאן מגיע הפחד הכי גדול: שהם ייחשפו לאפשרויות אחרות מדרך החינוך שלנו. ואם הם יעברו צד, מה זה אומר עלינו, על הבחירות שלנו ועל החינוך שלנו?
נכון, יש סיכוי שהילדים החיים בחברה מעורבת יעברו צד, אבל הוא לא גדול יותר מהסיכוי שהם יעשו את זה בחברה נפרדת. בחברה מעורבת זה יהיה מתוך מחשבה עמוקה ובחינה של האפשרויות, ולא מתוך גילוי מאוחר ופריקת עול. אנחנו חייבים לחיות ביחד. זאת החברה הישראלית, ככה צריך לחיות, במגע יומיומי, במשחק ובסעודה משותפת, בשיח. ביחד נשרוד, לחוד ניפול כמאמר המשורר. הייתי רוצה לתלות את השלט "כאן חיים ביחד" בכניסה לנתב"ג.