כרטיסים - תואמו. בית מלון - יש. התנחלות אצל בני הדודים המוצלחים מניו יורק - סגרתי. עכשיו חסר רק פספורט אמריקאי בתוקף. התחלתי לחפש אותו במגירה הסודית שבה דחוסים מתחת לתחתונים ישנים וגרביים ללא בן זוג, דרכונים ישנים, דולרים מימי לילינבלום, שעון עשוי זהב או בדיל, שפעם חשבתי שהוא שווה משהו ותמונות ישנות שלי משנות ה־90 בשיער ארוך, גולף שחור ולוק דרמטי. יש דבר כזה והצלם ההוא עוד ייתפס וישלם ביוקר. גם הספר.
שלפתי את הדרכון וחשכו עיני. עוד שנייה פג תוקפו. למחרת אצתי לשגרירות האמריקאית בתל אביב וחשתי עצמי לכמה רגעים כבר רפאלי כשנתקעה בלי ויזה בנתב"ג. למרות השאיפות להתבשם בשיק הוליוודי, הכניסה למקום הזכירה יותר התקהלות לפני משאית חלוקת מזון במחנה פליטים בגבול סוריה מאשר את רודיאו דרייב. ישראלים מבולבלים, חרדים מהאפשרות שאשרת הכניסה שלהם לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לא תינתן, עמדו בקור, אובדי עצות והתפללו.
מאבטח סימפטי על גבול הקריסה ניסה לעשות סדר בין עשרות אנשים שהמתינו לרגע שבו יוכלו להיכנס להיכלות האושר. ניגשתי אליו ושאלתי בנימוס אם כאזרח אמריקאי שקבע פגישה (צריך לתאם מראש לפני שמגיעים לשגרירות, כמה אלגנטי), אני נדרש לעמוד בתור שיסתיים כנראה עם תחיית המתים או שמא ישנה הטבה לטמבלים שכמותי שנולדו בארצות הברית ונאלצים לשלם מסים לדוד סם בכל שנה, בעיקר בשל גזירותיו של הנשיא (והצורר, בשבילכם) לשעבר ברק אובמה.
התפללתי למענה מהיר. הגשם הכה. הייתי חשוף, ובמכולת ממול מכרו מטרייה במחיר דירת שלושה חדרים ברמת גן. בעל הבית השתהה בענייני כי עיקר תשומת לבו הופנתה למהומות שיצרו כמה טיפוסים חסרי סבלנות. בזמן שהמתנתי נעמד לידי בחור שדיבר באנגלית מתובלת במבטא לא ברור והתווכח עם אחד האחראים בתחנונים וברעד על זכותו לעקוף את ההמון. התרחקתי. מי יודע איך הסיטואציה הזו תתפתח. יהיה עצוב אם לפני קניית המיקסר שהבטחתי לזוגתי ב"שלמוז' אלקטריסיטי" בברוקלין, אדקר. הישועה הגיעה. המאבטח סימן לזוז.
"על הדלפק עמדו צילומי הסלבס שהונצחו במקום"
נכנסתי עם עוד חמישה אנשים לבידוק ביטחוני קפדני בחדר מאובטח ואטום. הוראות בסגנון הבקו"ם הונחתו עלינו. כמה קטנים מרגישים ברגעים האלה. לא משנה מי אתה ומה גילך, בשניות הופכים לחיילים. באופן לא מפתיע, כמו תמיד בסיטואציות כאלה, ממש כשם שקורה בטירונות או בקורס נהיגה מונעת, היה בינינו אחד שהתקשה להבין את הנהלים, נשאר עם חלק מהטובין בכיסיו במהלך הבדיקה ועיכב את כולם לעוד כמה רגעי חרדה. אחרי מהמורות קלות, הכל, תודה לאל, עבר בשלום.
פסעתי לאזור ההמתנה, לקחתי מספר. 90 אמריקאים לפני. אסור להכניס מכשירים ניידים למתחם. כולם לחוצים. משעמם רצח. נותר רק להאזין לשיחות של אנשים אחרים בדלפקי השירות ולצפות בתוכנית שמשודרת במסך ממול. על המרקע "רחוב סומסום". שם אמריקה עדיין נאיבית, ממש כפי שזכרתי בילדותי. הילדים המחויכים מנסים לפרק את ה"פיניאטה" המקסיקנית, רחוקים שנות אור מהחומה שטראמפ חולם לבנות, מהפייק ניוז והסערות שקורעות את אמריקה. מה שכן מוזר בעיני הוא שהקטנטנים משחקים עם יצור ענקי בצבע סגול שקוראים לו “ברני" ואף אחד לא קורא למשטרה. ארצות הברית, לך תבין.
לעמדה הקרובה אלי ניגש בחור בעל רעמת שיער פרועה, שביקש חידוש דרכון כי רצה להיכנס לעיראק והתקשה לעשות זאת באמצעות מסמך שעליו ישנה חותמת מישראל. ד"ש וניפגש בעולם הבא, ידידי. אזרח נוסף, ממוצא סיני, דיבר אנגלית רצוצה, סיפר שנתקע בארץ ושהוא חייב לעזוב בחופזה לדרום אפריקה. הפקידה שהייתה חביבה מאוד ניסתה להבין איך בכלל הגיע לתוך השגרירות. קרוב לוודאי שבמשרד הפנים אצלנו היו שולחים אותו למתקן "חולות" בלי לחשוב. סוף־סוף תורי. עובד חייכן וסימפטי הסביר לי שחסרות תמונות בבקשה שהגשתי וכדאי שאצא החוצה להצטלם ואשוב עם מה שצריך. איזו מכה. הכל מחדש.
הגעתי לחנות הפוטו ממול השגרירות. בדוכן הצילומים התגלה בפני אוצר של ממש. על הדלפק הונחו לראווה זה לצד זה צילומי סלבס שהונצחו במקום, בתמונת דרכון בדרך לקבלת ויזה. בין הבוקים החטופים: בר רפאלי, שכנראה ראתה רגעים יפים יותר מהיום ההוא, אייל גולן, דווקא מבסוט ובפוזה טובה, ציון ברוך קורן ומתוק כהרגלו ומתי כספי, באופן לא מפתיע, אדיש. החברה של בעלת הבית שאלה אם אפשר לצרף אותי. הסכמתי. סך הכל יצאה לי תמונה סבירה. אף על פי שנעתרתי, לא זכיתי להנחה עבור האישור. קשוחים שם. כשביקשתי לתעד בנייד שלי את פאזל האול סטאר שהרכיב הבוס, סירב בבהלה ואמר שהוא מעדיף לשמור על דיסקרטיות. למרות זאת אני ממליץ למגיעים לשם לעבור ולהביט בפלא הזה. שווה יותר מאלף תמונות פפראצי.
מצויד בצילומים החדשים חזרתי לשגרירות, לא לפני שעברתי שוב את מסלול האבטחה והתור האינסופי שנראה לי בסיבוב השני כהצטופפות מול מכליות מים באפריקה. בתום משא ומתן מקצועי וזריז עם האיש מאחורי הזכוכית בדלפק, הובטח לי שדרכוני יחודש ושבעזרת השם, ג'ורג' בוש ודונלד טראמפ, אעמוד ביעדי הטיסה ואזכה להיכנס לארץ שבה נולדתי, שהיא נכון להיום מטורללת אפילו יותר מישראל. יצאתי החוצה מביט בתור שהשארתי מאחורי. הללויה, שופינג, היר איי קאם.