לנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ולראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו היה אויב משותף בזמן פגישתם: ברק אובמה, האיש שלדעת רבים היה הנשיא התומך ביותר בביטחון ישראל. כל מעשיו של אובמה נותרו על כנם - ההסכם עם איראן, הסכם הסיוע לישראל וההכרה בהכרח של פתרון לסוגיה הפלסטינית במסגרת אזורית, כדי לשמר את קואליציית הפרגמטים בעולם הערבי. לכן, המפגש בין טראמפ לנתניהו היה מפגש של כפויי טובה. הנשיא טראמפ הזין את אורחו הישראלי במיטב המטעמים שהכינו טבחי הבית הלבן לפי התפריט שראש הממשלה הישראלי ביקש. למנה ראשונה התבטאות שלפיה “יש לעצור קצת את הבנייה בהתנחלויות”, שמאחוריה לתפיסתי עומד אישור לבנות בהתנחלויות בגושים (אך בשקט); למנה עיקרית הנצחת הכיבוש באמצעות מתן אור ירוק לישראל להמשיך לפעול באין מפריע באזור C; ולמנה אחרונה הנצחת הבידוד הבינלאומי של ישראל באמצעות הבטחה נשיאותית שלא יאפשר פעולות בינלאומיות למען הסדרי שלום.
נתניהו ניצח בוושינגטון? לטראמפ לא איכפת מהזהות היהודית של ישראל
הניצחון כביכול של נתניהו בוושינגטון עוד יתגלה כניצחון פירוס. הרי טראמפ פוסע על קרח דק, אי אפשר לסמוך עליו, והערכים של ישראל מעניינים אותו כקליפת השום
נתניהו יוצא במחול ניצחון כמי שהציל את עתיד העם היהודי וארץ ישראל, ובעיקר את הקואליציה הימנית הקיצונית ביותר בכל הזמנים. למעשה זה היה מפגש בין נשיא במשבר לראש הממשלה במשבר. האחרון במבוך של חקירות, השני עלול להיקלע לשם.
חודש לכהונתו, ממשל טראמפ נמצא בתחילתו של משבר אמון עמוק, אם לא משבר חוקתי. פיטורי היועץ לביטחון לאומי מייקל פלין הם רק קצה הקרחון של מה שסוכנויות הביון האמריקאיות עוד עלולות לגלות על שיתוף הפעולה של אנשי טראמפ עם רוסיה של פוטין - ערב הבחירות, כאשר הרוסים התערבו למען תבוסתה של הילרי קלינטון, ואחרי הבחירות, כאשר הרוסים החלו לקטוף את הפירות מפלין למען הסרת הסנקציות, בידיעת הנשיא.
בקונגרס האמריקאי, ולא רק בקרב הדמוקרטים, נשמעים קולות לחקור את “הקשר הרוסי” בחשד למזימה שנרקחה בין פוטין וסוכנויות הביון שלו לבין טראמפ: שלטון תמורת הסרת סנקציות. זה נשמע כמו פרק מסרט ריגול דמיוני על בסיס ספר של ג’ון לה קארה, אך זה עלול להתגלות כנכון. ערב היכנסו לתפקיד, טראמפ פתח במתקפה דמגוגית נגד ה־CIA וה־FBI, כשכיום הסוכנויות האלה שומרות, כמו מערכת הביטחון אצלנו, על עצמאותן. אלא שסביר להניח שטראמפ ונתניהו ישרדו את החשדות או הטענות נגדם. יש לשניהם כוח אוטוריטרי להתגבר עליהם.
גם לא בהכרח אפשר לסמוך על הבטחותיו של טראמפ לספק לנתניהו את סם הכיבוש, במקום לגמול אותו, כפי שאובמה רצה. הרי טראמפ פוסע על קרח דק, והוא איש לא צפוי. הוא כבר מכוון לשנת 2020, ויהודי ארצות הברית הם רק מרכיב צנוע בתמהיל לקדנציה שנייה. חשובים לא פחות בעיניו הם מדינות ערב למען הקואליציה למלחמה בדאע”ש וכמובן חביב נפשו פוטין, למען התוויית כללי משחק חדשים בעולם ולמען החלשת הגלובליזציה, נאט”ו והאיחוד האירופי. הזהות היהודית־דמוקרטית של ישראל מעניינת אותו כקליפת השום, ולכן, מדינה דו־לאומית מקובלת עליו. הניצחון כביכול של נתניהו בוושינגטון יתגלה כניצחון פירוס.
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת “יאללה - מנהיגים צעירים"