החברה הישראלית נולדה כ"חברה מגויסת". הצבא, המנקז אליו את כלל שדרות העם, היה לחלק אינטגרלי מהאתוס הלאומי מראשיתו ולמוקד של ממלכתיות וקונצנזואליות. ישראל, שהוקמה על בסיס של זהות יהודית מחולנת, הפכה את הצבא לחלק מהדת האזרחית שלה. בהמשך לכך, התשתית הערכית של הצבא, השואבת מערכי המסורת היהודית ומערכי המוסר האוניברסאליים, ובכלל זה כבוד האדם, נתפסה במשך שנים בבחינת נייר הלקמוס לטוהר המידות הלאומי וערכיה של האומה.
משפט אלאור אזריה, על ההד הציבורי והפוליטי שלו, מבטא שיא בפיחות המתמשך במעמדו הציבורי של צה"ל. התשתית הערכית של צה"ל, המבוססת על ערכי כבוד האדם, מצויה במסמך רוח צה"ל משנת 2001 והיא שבה והוזכרה אתמול בדבריה של השופטת אל"מ מאיה הלר, בעת הקראת גזר הדין.
אל"מ הלר ציטטה מקביעותיו של בית המשפט העליון, שלפיהן: "זכויות האדם וכבוד האדם הם מרכיבים חשובים בתפיסת הביטחון של ישראל ובעמידה על כושרו של צה"ל ועל רמתו. רוחו של צה"ל וצביונו המוסרי תלויים בשמירה על טוהר הנשק ובהגנה על כבודו של הפרט באשר הוא".
נראה שבגזר הדין, ביהמ"ש ניסה להנמיך את גובה הלהבות
המחויבות הערכית בצבא, על אף היותו גוף היררכי, אינה מפרידה בין חייל למפקדיו. כפי שכתוב באתר חיל החינוך "כלל הדרגות מחויבות לרוח צה"ל". המפקדים הבכירים של הצבא עדיין משמרים את דמותו הערכית, האוניברסאלית והמחולנת של הצבא, אך פער נפער בינם לבין החיילים. אלו מגיעים ממערכת החינוך כשהם ספוגים במסרים שלפיהם קיימת סתירה בין המסורת היהודית לבין ערכים ליברליים. סופם שהם תופסים את האמרה מהגמרא "הקם להורגך השכם להורגו", כנוהל פתיחה באש.
הפער בין פסק הדין, שמצא את אלאור אזריה אשם בהריגה, לבין גזר הדין, שהסתכם בשנה וחצי, בולט לעין. נראה שבית הדין הצבאי בחר לקחת על עצמו שליחות חברתית - להנמיך את גובה הלהבות שיצר המשפט. לאור העובדה שפרקליטיו של החייל מתכוונים לערער על העונש שהוטל עליו, ספק אם שיקול זה יוכיח את עצמו.
דבר אחד ברור: לפתחו של הצבא מונחת משימה לא פשוטה והיא לתרגם לתוכניות חינוך את ערכי טוהר הנשק וקדושת החיים, ולהחזיר לעצמו את חשיבותו החברתית־מוסרית.