היום, ל’ בשבט, חל יום המשפחה. אדם שגדל בתקופת יום האם נותר מבולבל מול השאלה מה הוא יום המשפחה. מה עושים בו ומה חוגגים? יום האם היה מובן. ילדים היו קמים בבוקר, מלכלכים את המטבח ושופכים קפה בסלון בדרך להביא לאמא ארוחת בוקר למיטה. היה מה לחגוג והיה איך לשמוח. מה פירוש יום המשפחה? לשלוח פרחים לאבא בדירה שבה הוא גר אחרי שהתגרש מאמא? להעניק שכפ”ץ קרמי לסבתא שנאלצה לעזוב את מקום מגוריה בגלל חוק הדירה השלישית, ונמצאת בבית אבות שבו מכים אותה?
התקינות הפוליטית יצרה בלבול, וכדרכה הסתירה את האמת. יום החמולה יכול להיות יום חג, אם יש חמולה, אבל זה היה צריך להיות חג נפרד, לא במקום יום האם. בינתיים, את יום האם ביטלו, וכולנו מפסידים. מרוב רצון לשוויון הוחלט שלא יהיה חג לאף אחד. יש שני ימי אהבה בשנה, לועזי ועברי, וזה טוב, אבל לא נותר יום אחד להצדעה לאמא. יכול להיות שאני שמרן, עד כדי כך שאני ראוי להתמנות לשופט בג”ץ, אבל אבקש: החזירו לי את יום האם.
בכלל צריך להחזיר כמה דברים שאיבדנו בגלל תקינות פוליטית. אחד מהם הוא המצעד הצבאי ביום העצמאות. מדינות מערביות יותר מאיתנו לא נבהלות ממאמר לעג כזה או אחר נגד מצעד צבאי או מההגדרה המשמיצה: מיליטריזם, והן מקיימות מצעד צבאי ביום העצמאות שלהן. בשנה הבאה אנו חוגגים 70 שנה לעצמאות מדינת ישראל, והשנה אנו חוגגים 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון, ואני מודיע כבר עכשיו לוועדה המכינה את החגיגות: רוצים מצעד.
יום העצמאות לא יכול להישאר חג הבשר הנשרף או חג סרטי זבולוני. יום העצמאות צריך להתייחס לעובדה שאנחנו עצמאיים ולציין את מי שאנחנו חייבים להודות לו על כך שאנחנו עצמאיים. כמו שביום האם היינו אמורים להצדיע למי שהולידה אותנו, ככה ביום העצמאות אנו צריכים להודות למי שאפשר לנו עצמאות. לישראל יש הרבה הישגים במלאת 70, אבל אנחנו מתאמצים להשכיח מעצמנו שההישג העיקרי, החשוב ביותר, הוא הצבא החזק של ישראל. אחרי השואה, לו זה היה ההישג היחיד של מדינת ישראל, היינו צריכים להיות מרוצים.
לפני חגיגות ה־60 למדינה הוזמנתי לכנס העלאת רעיונות. סביב שולחן הישיבות אמרתי: אין סיכוי שתקבלו זאת, אבל לפני שנעבור לרעיונות אחרים אני רוצה לומר את מה שצריך באמת לעשות: מצעד צבאי. הייתה שתיקה, ועברנו הלאה.
ברור לי שלא יהיה מצעד. המצעדים היחידים שנראה יהיו כאשר ניסע לצרפת ביום הבסטיליה או לאיטליה ביום הרפובליקה או למדינה תרבותית אחרת. אצלנו הגנים כבר כל כך מעוותים, שאפילו אני אכתוב מאמר סאטירי ואלעג למצעד אם הוא יעבור ברחובות ירושלים או תל אביב. עם זאת, אני מבקש מאוד לא להתחשב בלעגנים כמוני ובכל זאת לקיים מצעד, או לפחות לדעת שהעובדה שאנחנו לא מקיימים מצעד ביום העצמאות היא לא לכבוד לנו, אלא לבושה.
אני מניח שמצעד, אם יתקיים בישראל, ייראה אחרת מאשר מצעדים צבאיים בעולם. אני מסכים מראש ליחידת מפריחי יוני שלום לבנות שתסיים את המצעד ומבקש להתחשב בחיילים שיסמסו סלפי תוך כדי המצעד לאמא.
למעשה, אם חושבים על זה, בישראל אין מה שמדגיש את מרכזיות יום האם יותר מאשר התואר “אמא של חייל”. לכן זו המסקנה הסופית היום, שהוא יום האם הנגזל: הבה נשלב את יום האם עם מצעד יום העצמאות. הרי ברור שבראש מצעד צבאי ישראלי חייבת לצעוד יחידת אמהות של חיילים.