נעילה?

38 שנה אחרי היעלמו - כאשר היה אמור להיות בן 44; אחרי שהיה הילד הנעדר הראשון שדיוקנו נדפס על קרטון חלב כדי שייצרב בזיכרון אוכלי דגני הבוקר; מי שהמקרה הפרטי שלו הניע את התודעה האמריקאית העצלה להתעמק יותר בגורלם של כ–100 אלף ילדים שגורלם לא נודע מדי שנה; זה שהנשיא רייגן הקים לזכרו ב–1984 את יום "הילד הנעדר" השנתי ב–25 במאי, תאריך היעלמו - נדמה שאיתן פץ בן ה–6 משכונת סוהו במנהטן הגיע החודש למנוחה נכונה.

לא כולם קונים את הפתרון המשפטי המשכנע והתקף שעליו חתמו תריסר מושבעים ב–14 בפברואר, כאשר הרשיעו בהריגה את פדרו הרננדז (56), עובד דחק כל חייו ומי שמנת המשכל שלו נמוכה מהרגיל והמתלונן כל חייו הבוגרים על הרוחות ועל השדים המשתוללים בראשו לצד "אישה אלוהית בלבן".

ללא זירת פשע. ללא ראיות פיזיות. ללא עדי ראייה וללא גופה או ממצאים פתולוגיים ועל סמך הודאתו המיוסרת והבוכייה שלו לבדה, שצולמה בווידיאו והוקרנה פעמים רבות עד זרא לפני המושבעים בבית המשפט. הגבר קטן המידות, הקירח ובעל הקול הצפצפני, שישב ליד שולחן הנאשמים בפנים חתומות, הודה כי בהיותו בן 18 ותושב קמדן, ניו ג'רזי, עובד בודגה בסוהו, פיתה את איתן פץ לרדת איתו למרתף כדי לכבד אותו במשקה קל, ושם חנק אותו ואחר הכניס אותו לשק ניילון גדול, שם אותו בקופסה שאותה השליך לאחר מכן לפח האשפה, כשהילד, על פי עדותו, היה עדיין חי. סיירוס ואנס, התובע הכללי של מנהטן ובנו של מזכיר המדינה לשעבר בעל אותו שם בממשלו של הנשיא קרטר, מסופק מכך שהגיש נעילה מאוחרת וסכר לתמיד את דמעותיה של משפחת פץ. אין להם גופה לקבור אבל לפחות יש נאשם לשפוך עליו את מררתם.

במשפט קודם לפני שנתיים - גם הוא בהשתתפות פדרו הרננדז בתפקיד הנאשם - מנע מושבע אחד שדבק בדעתו פסק דין פה אחד ושלח את הרננדז לביתו. המושבעים החדשים הגיעו אחרי תשעה ימי דיונים להחלטה על הרשעה אחידה. העונש המקסימלי הצפוי להרננדז הוא בין 25 שנות מאסר למאסר עולם. על פי מספר האנשים שבאוזניהם התוודה הרננדז על שהרג ילד במו ידיו - כולל חבריו לתפילה בכנסייה שנהג לפקוד, אשתו לשעבר רגע לפני שבאו בברית הנישואים לפני כומר, כולל ילדיו שצפו בהתנהגותו המוזרה במהלך שנים שבהן שוחח עם הקולות בראשו וניסה לגרשם, החביא בארונו צילום של פץ על הפוסטר שכיסה את רחובות מנהטן והתפלל מול מדורות קטנות שהבעיר בניסיון לשרוף את עוונותיו - מתקבל על הדעת שהאיש האשם בפשע יושב במעצר בהמתנה לגזר דינו החודש.

ואולי לא. האם היעדר עדות משכנעת בעניינו של חוזה ראמוס, הפדופיל המורשע, שגם הוא נתקל כנראה בפץ באותו בוקר והיה הנאשם החביב על המשטרה עד שהרננדז מסר עצמו מטוגן על מחבת, הוא שהוריד אותו מסדר היום? או בעל הבודגה בן ה–75 שגם נחקר עד שהים התייבש והדגים מתו ונשלח לדרכו.

20 שנה מחפשת המשטרה אחרי רוצחה של ג'ונבנה רמזי, שזכתה בתחרות מלכת היופי לילדות, מקולורדו שנמצאה מתה במרתף ביתה ואין אשם. אלה הם החומרים המסייטים את אמריקה. הילדים הנעלמים ונמוגים כרגבי עפר ביבשת הגדולה, עד שציידים נתקלים במקרה בשרידיהם או שמסתבר שחיו שנים רבות כשפחות מין במלונה של השכן החביב מקצה הרחוב, עם הכלבים הגדולים והצריף המסורג והנעול. אלמלא פעלתנותם של ג'ולי וסטנלי פץ, הוריו של איתן, שלא שקטו לרגע, לא היו קמים אותם מרכזי מידע ממוחשבים המרכזים את פרטי הנעדרים, לא היו צילומיהם עולים על קרטוני חלב, וסוכנויות החוק לא היו חולקות מידע.

***

יהדותו של סטנלי פץ החשידה את משפחתו בחטיפתו של הילד למטרות חינוך דתי מסורתי הרחק מהוריו המתפקרים תחת פיקוחם של בני משפחה מחמירים יותר במצוות. כבר היו דברים מעולם; יוסל'ה שוכמכר נחטף מישראל לאמריקה במבצע דמיוני שכלל רבנים, אברכים, פעולות הטעיה וגיורת קשת עורף, ונמסר לטיפול המוסד ואיסר הראל שמצאו אותו, חי שמיים. מובן שמצאו. את מרדכי ואנונו מצאו. עלתה השערה שמדובר במקרה דומה בכיוון ההפוך. צילומו של איתן השתרבב בטעות לעיתון ישראלי ופורסם בשם ובהקשר שגויים, ללא קשר להיעלמו - והדבר גרם עוגמת נפש גדולה להוריו.

היעלמו של איתן, חוסר האונים ואוזלת היד של הרשויות, מאבקם הפוליטי של הוריו לשיפור החיפוש אחרי ילדים נעדרים, היו מראה חדה ואכזרית שהוצבה מול אפה של החברה האמריקאית. סמוך להיעלמו של איתן הופיעו שמות 50 אלף ילדים ברשימת הנעדרים באמריקה. 12 אלף מהם נמצאו חיים. 7,000 נמצאו מתים, וכ–30 אלף אחרים עדיין נעדרים. ילדים בני גילו של איתן אינם קמים ונעלמים בוקר אחד מרצונם החופשי. רק סטיותיהם של אלמנטים חריגים בחברה יכולות להסביר את המצב העגום. פדופילים, סוחרי ילדים, סרסורי זנות, יצרני פורנוגרפיה, קנאים דתיים וזוגות חשוכי ילדים. אל אלה ושכמותם מגיעים נעדרים כמו איתן. וכמובן רוצחים, עם או בלי סטייה מינית. מתוך כאבם האישי הכריחו ג'ולי וסטנלי פץ את החברה שבה חיו להתמודד עם הבעיה הקשה.

מתוך ה"ניו יורק טיימס", שבוע לאחר היעלמו של איתן פץ: "יום שישי שעבר היה היום הראשון שבו הרשו הוריו של איתן שילך לבדו, ללא ליווי, מהבית אל אוטובוס בית הספר הצהוב. אמו אמרה לנו אמש כי נעתרה להפצרותיו של הילד הבלונדיני כחול העיניים, שתתיר לו ללכת לבדו מכיוון שהוא כבר מבוגר דיו. ג'ולי פץ אמרה כי צפתה מחלונה בקומה השלישית בבנה הולך ברחוב פרינס. איתן נשא איתו את ארוחת הצהריים שלו בתיק כחול מקושט באיורי פילים בצבעי אדום–לבן. עוד נשא איתו קופסת קרטון ובה מחקים בצורות של דינוזאור ומכונית מרוץ, סרגל ועיפרון. על כובע המצחייה שלו היה כתוב 'טייס צעיר של איסטרן איירליינס'. 'הוא חושב שכל אדם בכל גיל נהדר, נחמד וחברי ושניתן לבטוח בו', אמרה אמו".

כמו בניו יורק שטבעה בצהובונים באותן שנים, פרסם ה"פוסט" כחודש אחרי ההיעלמות, סיפור סנסציוני שבו האשים העיתון את ההורים בהיעלמו של איתן. ה"פוסט" טען שההורים החביאו את הילד בבוסטון אצל בני משפחה. הרעיון מאחורי היוזמה הזאת, לפי ה"פוסט", היה רצון לניצול הפרסום כדי להפוך את הילד לסנסציה עם "הימצאו" וכך לקדם את קריירת הצילום של אביו. אחרי 38 שנים והרשעה אחת - נראה שזה לא נכון.

מההתחלה סוקר הסיפור בעיתונות הישראלית כאסון שקרה "לנו". האנחנו הישראלי היה מעט יותר מגובש ב–1979 מכפי שהוא כיום. הליכוד עשתה שלום עם מצרים. נוכח עשרות אלפי ילדים נעדרים שאינם מתחברים אלינו, היה סיפורו של הילד איתן - שם משפחתו Patz הפך ל"פז" - אסון שסחט גם מאיתנו "אוי ויי" דשן. הנקודה הישראלית ריצדה בשולי הסיפור. ג'ולי וסטנלי פץ לא פסלו את האפשרות שבנם מוחזק נגד רצונו בישראל.

כמי שזה עתה שב מחמש שנים באמריקה, לכד הסיפור את עיני. ביקשתי מחברי ולימים גיסי המפיק אסף אמיר, שחי בניו יורק באותם ימים, שינסה לראיין ל"מוניטין" את הזוג פץ. זו הייתה בקשה חצופה ממי שהעיתונות אינה משלח ידו ובכלל. לא הייתם מצליחים להביא אותי לדפוק על דלתם של הורים כאלה עם מכשיר הקלטה שלוף. אין לי את זה. לאסף היה וכך פרסמנו את הראיון הראשון עם ההורים בעיתונות בישראל. מרוב התרגשות ותחושת הישגיות, שכחתי למרוח על השער "בלעדי" או "ההורים מדברים". אבל אסף לא החמיץ אף שאלה. מעיון בגיליון המרופט מאז, אני רואה שאת ההורים בביתם צילם גדי דגון.

לפני הראיון ציינו ההורים כי שבועון ישראלי פרסם תמונה של איתן עם הכיתוב "איתן בן–חיים" בכתבה על ילד מקריית ביאליק. סטנלי פץ זיהה את הצילום כאחד משלו ולכן לא ייתכן שצולם לאחרונה. אחרי בירור קצר עלה שעיתונאי ישראלי שהיה זקוק בדחיפות לצילום של ילד יפה, מה שאדם ברוך כינה צילום אילוסטרציה, מצא צילום של איתן שהופץ על ידי סוכנות איי־פי והדביק לו שם.

***

"הסוהו חי את חייו שלוש קומות מתחת לדירתם של ג'ולי וסטנלי פץ. הם חיים מה שנדמה כחיים נורמליים לכאורה עם בנם בן ה־6 ארי ועם בתם בת ה–12 שירה", כתב אמיר. "הם ישבו קרובים אחד לשנייה. שואבים ביטחון. השיחה איתם אינה רגשנית. היא תכליתית ועניינית וגורמת לי לקצת אי־נוחות. הם כבר דשו בסיפור פעמים רבות מכדי להתרגש בכל פעם מחדש. מעת לעת מבצבצת הפגיעות שלהם ואז מתחלף קולם התכליתי בזה האובד של הורים המתגעגעים לבנם. סטנלי אוחז בידה של ג'ולי והם נראים פגיעים וחשופים.

"ג'ולי פץ: 'היו אנשים ברחוב באותו בוקר. הוא לא היה לבד ובכל זאת, אף אחד לא ראה דבר כולל הבן השני שלנו. אני חושבת שהוא הכיר את מי שזה לא היה. אולי הוא הלך לקראתו. הכל השערות. העובדה היא שאנחנו נמצאים באותו מקום שהיינו בו לפני שלוש שנים, לא יודעים אפילו על צעד אחד שלו מאז נעלם. אין שום כיוון'.

"אמיר: 'עשיתם משהו בעצמכם? פניתם לבלש פרטי?'

"סטנלי פץ: 'יש לך 50 אלף דולר להלוות לנו? בהתחלה לא רצינו כלל בלש פרטי. אתה לא יודע מי הם. הם מתערבים בעבודת המשטרה. אין צורך ביותר מדי אנשים שידרכו אחד על השני. הם גם עולים הרבה ודואגים לפרסום עצמי, כולל סנסציות. לא רצינו שהבן שלנו יהיה מעורב בסיפור כזה'.

"ג'ולי פץ: 'הבעיה במקרים של ילדים שנעלמו היא שרק שוטרים מקומיים מעורבים בחקירה. אם מישהו החליט לאמץ את הילד, הדבר האחרון שהוא יעשה זה להישאר בסביבה. חלפו שמונה שעות עד ששמנו לב לכך שהוא איננו, ועד אז הוא היה יכול להגיע לכל מקום בעולם. הבחנתי בהיעדרו של איתן בשלוש וחצי בערך. התקשרתי למשטרה בערך ברבע לארבע והם הגיעו בחמש. שני שוטרים בדקו בבית הספר, שאלו את המורה שלו ורק בשש החלו לחפש פיזית. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה בחמישה לשמונה בבוקר. הוא יכול היה להימצא בכל מקום'.

"סטנלי פץ: 'הופעתי בטלוויזיה ובסנאט בוושינגטון. אנחנו פועלים להקמת מרכז ממוחשב שבו יהיו רשומים כל הילדים הנעדרים. שם יתויקו כל התיקים הרפואיים שלהם. שם תוכל כל משטרה מקומית לבדוק מידע. אפילו אם היו מוצאים את איתן, אם הוא בחיים, אין מקום מרכזי שבו יכולים לשאול מאיפה הוא. אם היו מוצאים גופה...כל שנה נקברות אלפי גופות בלתי מזוהות, גם של ילדים, וההורים אינם יודעים שילדיהם מתים וקבורים'.

"ג'ולי פץ: 'התחלנו לעבוד עם שוטר אחד הכועס מאוד על המצב, מכיוון שהוא קבר תינוק בן שלושה חודשים. הוא טוען שמישהו ודאי רוצה לדעת איפה קבור התינוק, אלא שלמשטרה יש יותר מדי עבודה להוציא דיווחים מסודרים. יש סנאטורים המתנגדים למרכז ממוחשב בוושינגטון, מכיוון שאנחנו רוצים לכלול בו גם ילדים מעל גיל 12. פוליטיקאים טוענים שברגע שילד מגיע לגיל 12 יש לו זכות להתרחק ממשפחתו. אם אנחנו מחפשים אחריהם ללא הוכחה ממשית שהם אומצו, אז אנחנו מפרים את זכויות האזרח שלהם'.

"סטנלי פץ: 'ה–FBI פנו למשרד המשפטים וטענו שמחשב כזה יעזור להם מאוד. כמאה אלף ילדים נעדרים מדי שנה. כולם יודעים שיש סחר בתינוקות. יש רשת עולמית של אנשים שעוסקים במסחר בילדים. עם מרכז ממוחשב באמריקה ניתן יהיה לקיים קשר עם מדינות רבות. מאז התחלנו לעבוד עם פוליטיקאים ומחוקקים, אנחנו מרגישים שאיננו מתקדמים. קבוצות רבות התאחדו והחליטו שאנחנו צריכים לעשות מה שאפשר בלי עזרת הממשל. אנחנו מלמדים את הילדים להיות מודעים לאנשים סביבם. כיצד להתייחס אליהם. גילינו הורים רבים שמוצאים שהנושא לא נעים ואינם רוצים לדבר עם ילדיהם. מה לעשות אם מישהו תוקף אותך? מה האפשרויות העומדות בפניך? העובדה שאתה יכול להתקשר בשיחת גוביינא בלי אסימון לא אמורה להפחיד ילדים עד מוות. אתה חייב לתת להם איזה מפתח'.

"ג'ולי פץ: 'אנחנו מניחים שהוא מת וממשיכים מכאן. אנחנו לא יודעים מה קרה לו ואולי לעולם לא נדע. קשה יותר כשיש עוד ילדים בבית. הבן הקטן שלנו, בן 5, רק עכשיו מתחיל להתמודד עם זה. הבת הגדולה הייתה מודעת למה שקרה והיו לה השערות רבות בנושא. אנחנו נמשיך לנסות עד שנגלה משהו'.

"סטנלי פץ: 'משטרה מפענחת פשעים. בעניין ילדים נעדרים - אין פשע. הדרך הקלה לצאת מזה היא להגיד שהילד כנראה ברח וכשהוא יתעייף או יהיה רעב, הוא יחזור. המשטרה צודקת. חלק מהילדים מופיעים בדרך כלל. אבל מה אם לא? כל הורה אומר: הוא הילד הקטן שלי. הוא לא עשה דבר כזה קודם, אנא עזרו לנו'".

***

כאשר הנייד נדלק ועליו הטקסט Amber Alert, אתה יודע שנעלם ילד. זה השם שניתן לטרגדיות התכופות הללו. וגם לקימומו אחראים ג'ולי וסטן פץ. בגלל אמונתם - לא שבנם חי אלא שהאמת תמיד גדולה יותר ודמיונית מהמציאות ולעולם אינך יודע כיצד ייגמר הסיפור העצוב ביותר - לא זזה משפחת פץ מהלופט שלה ברחוב ספרינג 111 בסוהו. יאמר ציניקן שאין זו הקרבה גדולה מדי, לופט בסוהו, והורים אחרים היו בורחים לקצה השני של אמריקה. אבל ג'ולי פץ נשבעה שלא תזוז מדירתה ולו בשל האפשרות הבלתי סבירה שאיתן ישוב יום אחד הביתה.

שנים רבות מדי שמעו בני משפחתו וחבריו של הרננדז המיוסר את וידויו, עד שהחליט גיסו בשנת 2012 להסגירו למשטרה. זו הייתה הסגרה דה–לוקס. הרננדז הגיע בשל להודאה. במקום לצעוק עליו, החוקרים ליטפו אותו. פעם נוספת חזרה המשטרה ופירקה את מרתף הבודגה לחלקיה הקטנים ביותר שעליהם עברה עם כלבי גישוש ומכשירים אלקטרוניים. עצם שבורה שעוררה תקווה, התגלתה כעצם של בעל חיים קטן. על השאלה מדוע מיהר בעל הבודגה לצקת רצפה חדשה היכן שטען הרננדז שהשאיר את הגופה, איננו יודעים. גם את הרצפה הזאת שברו לרסיסים.

"ג'ולי פץ: 'היו כאן שישה חוקרים שחזרו ושאלו: "האם היה ביניכם ריב?", "האם הכיתם אותו?" כמה האמינו שהוא ברח מהבית'.

"סטנלי פץ: 'הם החזיקו אותי ער עד שתיים לפנות בוקר. הם היו נחמדים אבל כל הזמן ניסו להוציא ממני הודאה שהכיתי אותו. אני בחיים לא נגעתי בילד הזה'.

"ג'ולי פץ: 'יש ארבעה מקרים בחודשיים האחרונים שבהם ילדים נחטפו באמצע הלילה ממיטותיהם במסצ'וסטס ובטקסס. אלה הורים שדאגו לילדיהם, טיפלו בהם היטב ויודעים לפחות מהיכן הילד נעלם. ילדים מבית טוב וחם פשוט נעלמים יום אחד. אם אינך מאמין שזה יכול לקרות לילד שלך, זה מכניס אותך להלם'.

“סטנלי פץ: 'אני חושב שהוא עדיין בחיים. יש סימן חיובי בעובדה שלא נמצאה גופה. אומנם הוא היה ילד בן 6 ואפשר להסתיר גופה של ילד קטן בקלות. אני לא יודע; אני חושב שהגופה שלו הייתה מתגלה מתישהו בהתחשב בעובדה שהחיפוש אחריו היה צפוף ואינטנסיבי. לא הגיוני שמבוגר רגיש ומוכה יקבל את המצב כפי שהוא בלי עובדות. הוא הילד שלנו ולגבינו הוא איננו, אבל לא הגיוני שבגלל זה נקבל את ההשערה שהוא נחשב למת'".

***

עורך הדין של הרננדז הבטיח שערעור לא יאחר לבוא. משפט חוזר יהיה תלוי שוב על חודו של קול, נניח של היספני בימי טראמפ, שיתעקש שלא להרשיע אח לשנאת זרים.

בגילו המתקדם הגיע סטנלי פץ לבית המשפט בכל יום עם כרית קטנה שחצצה בינו ובין ספסלי העץ הקשים. מי שעמדו סביבו עם הינתן פסק הדין ראו דמעות בעיניו. פץ התקשר לג'ולי שנשארה בבית לבשר לה את הבשורה וג'ולי בכתה.

במקום נורמלי היה אפשר לבנות על סרט דרמטי בהפקה, אבל סרט כזה, “ללא עקבות", הופק כבר ב–1983, בהשתתפות קייט נליגאן, סטוקרד צ'אנינג, ג'אד הירש ואחרים. ב"טיימס" התייחסו לסרט בסלחנות גדולה. ז'אנט מסלין קבעה: "הוא עושה את העבודה".

סטנלי פץ: "ברור שזה הדבר הנורא מכל שקרה אי־פעם למשפחתי. לא אהיה אותו אדם שהייתי. זה שינה אותנו. חיינו עתה שונים לגמרי".

ואז השווה סטנלי פץ את חוסר התוחלת, את הייאוש ואת אוזלת היד לאלה של יהודים בשואה ועבר לדבר על הנאצים והבנאליות של הרשע כמו היה חנה ארנדט.