השבוע הופתעתי לקבל מחבר פייסבוק, שהחשבתי לידיד אך התגלה כתוכן שיווקי מהלך, בקשה - וזו לשונה: "אחי, חיים שלי, נשמה - הוצאתי שיר חדש, אשמח לשמוע מה דעתך, והכי כיף אם תפרגן לי בשיתוף. אוהב, נשיקות וחיבוק". השיר היה די משעמם וגם הידיד אינו זמר, ולכן לא יכולתי להוריד את הרף בדף הפייסבוק שלי, ולהציב לצד השיר האחרון ששיתפתי, ברוס ספרינגסטין מפתיע בביצוע מלהיב ל"stayin' alive", שיר בינוני של זמר בוסרי שאיש אינו מכיר. ובואו, זה לא שהדף שלי הוא מוסף התרבות של ה"ניו יורק טיימס", אך גם לי יש סטנדרטים.
אבל המילים החמות שהוא הרעיף עלי - כמו "אחי", "נשמה", "נשיקות", ו"חיים שלי" - לא יכלו להישאר באוויר. בעיקר הצירוף המעניין ביותר, "תפרגן לי", שמשמעותו: במקום לבחון אותי ואת השיר בכלים של איכות וטעם, אני מבקש ממך, חיים שלי, שתתעלם מהבחינה האובייקטיבית, נשמה, ולפנים משורת הדין, תאהב את השיר כמו שאני אוהב אותך, ותפיץ אותו, נשיקות וחיבוק. לכן עשיתי את המעשה הראוי, התעלמתי ממנו ולא פרגנתי.
גם לצביקה הדר לא "פרגנו" השבוע. לא נראה לי שיש אדם בארץ שלא אוהב את צביקה, ובכל זאת, תוכניתו החדשה קצרה ביקורות שליליות מכל עבר. בראיון לרדיו הוא נשאל למה לדעתו הביקורות ירדו לחייו, והכתירו את התוכנית החדשה במילים (כשם תוכניתו הקודמת והמוצלחת) "לצבי יש בעיה".
אבל ככה זה, האדם אינו יצור מפרגן מטבעו. ולא רק בתחום הבידור. גם בתחום הרכב, אם אתה נהג אגד, נניח. אתה עושה את העבודה שלך, יש לך קו קבוע, עוצר בכל התחנות, מעלה ומוריד נוסעים, אף אחד לא יבוא ויגיד מילה טובה. כל הכבוד על ההתמדה, ובאיזו יעילות אתה מחזיר עודף, מרשים ביותר. הנוסעים מקסימום מסננים "תודה". ואני חייב להודות, גם אני איני זוכה לפרגון שאני ראוי לו. מדי יום ביומו אני הולך לחדר הכושר, מתאמן בערך 40 דקות. אף פעם לא שמעתי "תודה", "כל הכבוד על מה שאתה עושה פה", "איך שעבדת היום על הארבע־ראשי - זה ראוי לציון". כלום.
הסיבה להיעדר הפרגון היא שכבר חצינו את גיל 12, והבקשה "תפרגנו לי" נתפסת אינפנטילית. אנשים בוגרים לא אמורים לבקש שנתייחס רק לעצם זה שהם עשו משהו ושנתעלם מטיב הביצוע. כחברה, אנחנו חייבים להתקמץ על משאב מתכלה, כמו פרגון, בדומה ללייקים בפייסבוק. אם תיתן לייק לכל מה שאתה רואה - ממיכל אנסקי שפתחה שוק אוכל נוסף, דרך מיכל צפיר שאכלה רק שני אגוזים ועד למיכל ועודד שחוגגים יום נישואים בראש פינה - הלייק יאבד מערכו, והפרגון יהפוך למצרך זול ולא חשוב.
דרך אגב, אותו הדין גם לגבי האנשים שממהרים להזדעזע. אלה שנוטים להיכנס לטנטרום היסטרי, שמורכב מצקצוקי לשון ונשיכת שפתיים, להצטמרר ולהיבהל מדי כמה שעות מכל מה שנתפס בעיניהם כאסונה (קטסטרופה בעברית), עד שאתה נהפך קהה ואפתי גם אליהם וגם לאסונותיהם.
לא משנה מה המציאות תזרוק לפתחו, הוא תמיד נכון להיכנס לטראנס של "אוי אוי אוי" ולהגיד שזה הכי נורא, ורק במדינה שלנו דבר כזה יכול להיות, ואיך נותנים לדבר כזה לקרות, ושפשוט לא ייתכן, למשל, שקופיקס העלו את הקפה בשקל. וכיאה למזדעזעים מקצועיים הם תמיד מגדילים את האירוע, כי זה לא השקל, זה השקר, והרי הוא הבטיח שלא יעלה, ודבר כזה, אסור שיעבור בשתיקה, ואני בחיים לא קונה שם יותר, וגם לאיקאה אני לא אכנס כי הם הוציאו קטלוג שכולו חרדים, ללא נשים, ואוי אוי אוי, איזו אסונה (לא תפסה המילה, הא?), ואיך הם מעיזים, ורק אצלנו זה יכול לקרות, והכי מזעזע מה שאמר אנדל למעיין ב"אח הגדול" - זה בכלל, השיא! איך הוא מעז, ורק אצלנו, ולא ייתכן.
ולכן אני משתדל שלא לפרגן לאנשים שמזדעזעים, ולא להזדעזע מאנשים שלא מפרגנים, אלא אני מוקסם מהתכונה שובת הלב - האדישות. רובנו מתייחסים למציאות בשתי הערות קיצוניות כמו "זה היה פשוט מזעזע", או "זה ממש מעולה". ושכחנו בדרך את התגובות הבינוניות המידתיות והראויות לרוב האירועים. כן, שמעתי את השיר, ראיתי את הסרט, נחשפתי לתופעה, ולדעתי זה היה ממש לגמרי סביר.