אנשים רבים דאגו לי השבוע וזה היה נחמד. יש משהו ברשתות חברתיות שמשקף את מצבי הרוח שלך בצורה מאוד חד־ממדית ואחרים אולי יכולים להסיק מכך כל מיני דברים. נכונים יותר ונכונים פחות. מישהו שעובד איתי על איזשהו פרויקט אמר באחת הישיבות: “ראיתי כל מיני פוסטים שלך ותהיתי מה שלומך".
אנשים נחמדים תמיד יש באמצע הדרך. לפני כמה ימים, למשל, איבדתי את כרטיס הרב־קו שלי בדרך טיפשית לחלוטין ובאמצע שום מקום, משום שהתעסקתי בטלפון. אזור התעשייה בראשון לציון, ואני תקועה בלי כסף מזומן ובלי כספומט נגיש בסביבה ביום הכי גשום בחורף. עד שהגיע נהג אוטובוס מקסים שהסכים לא רק לשלם עלי אלא גם לתת לי כסף לאוטובוס הבא.
בחנתי את עצמי בסיטואציה הלא נעימה אבל המנחמת מנגד, והבנתי שטוב לב לפעמים קשה להכיל או לתפוס בלי להחזיק את הראש ולהיות מופתעים מהמחווה או להיות אסירי תודה ממנה. אני משערת שזה קשור לעובדה שהתרגלנו כל כך לרוע ולקמצנות רגשית, שעד שאנחנו פוגשים במישהו שפועל מתוך טוב לב אנחנו לא יודעים לעכל זאת. מדי פעם עובר בראש ה"אולי משהו לא בסדר אצלו". ורגע, איך ייתכן שבעולם של דחיפות, צעקות ו"מגיע לי", יש עוד מישהו שלא מהסס לעזור? מודה שזה עבר גם לי בראש.
אבל מלבד בני האנוש בעלי הרגליים והדמות הפיזית שעזרו לי באמצע הדרך, מצאתי נחמה השבוע בעזרת שתי דמויות שאפילו את שמותיהן המלאים איני יודעת. אחד הציג את עצמו ברשת בשם בדוי, ותמונתו המתנוססת היא איור עם אייקון לועזי מתחכם. השני הוא דמות אינדיאנית מתוך ספר שהתחבאה מאחורי כינוי שמאני בנוסח “ירח רוקד". צייצתי משהו, הם שאלו אם אפשר לסייע ועניתי שכן. תאמינו או לא, הדמויות הללו התגלו כאנושיות ובעלות כוונות טהורות, בניגוד למה שאפשר לצפות מפייקים ברשת בעשור הנוכחי. לא הייתי חשדנית, אבל מוזר שלכל אורך הדרך לא טרחתי לשאול מי הם. יש רגעים בחיים שזה ממש לא רלוונטי. בעצם, את אחד מהם שאלתי. הוא נידב רק את שמו פרטי, ולא שאלתי עוד.
נשימה עמוקה לפני כפתור ה-CALL
זה מזכיר לי שאת ערב המילניום ביליתי בדירה גדולה וריקה בכפר אז"ר, בימים שבהם לא האמנתי שאכן קיים מקום כזה במציאות, עם חברה שהיה לה אינטרנט חופשי (להזכירכם, בשנת 2000 כל שנייה עלתה כסף). מכיוון שבביתי היה חיבור אנלוגי עם מייל שבקושי מתחבר ותוכנת איי־סי־קיו מתנתקת, זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי לצ'אטים אונליין, לעולם שלם של דמויות בדויות וכינויים, ולעובדה שאפשר לדבר עם כל מי שארצה ובאיזו דמות שאבחר.
היה שם איזה בחור או נער או איש זקן שקרא לעצמו “דובון". שיחה בת שעתיים שלא הובילה לשום מקום אבל חיממה את הלב, בערב המילניום שכולם חיכו לו כדי לצאת לבלות ואנחנו נשארנו לבד בבית. סתם צ'אט שיש בו הרבה עומק וגם אם אין מאחוריו שום דבר מציאותי, הוא משמעותי לך בצורה נקודתית. יש רגעים בחיים שלא צריך יותר מזה.
התובנות הללו הגיעו אחרי תקופה ארוכה שבה סברתי שצ'אטים הם הפיגוע הגדול ביותר של האנושות. אז אומנם מדי פעם אני מוצאת פרח או שניים בתוך שדה הקוצים, אבל באופן כללי תראו כמה קל לשדר מסרים ישירים מהבטן אל הצ'אט, הפרטי או הקבוצתי, לפתוח מריבות, התנצחויות, לדבר על מי צודק ומי נפגע, לכתוב כל כך הרבה ובעצם לא לומר מילה, והכל בלי להרים אפילו טלפון אחד. שתי חברויות נמחקו לי בגלל מריבה מטומטמת בוואטסאפ, אף אחד מאיתנו לא חשב לרגע להרים טלפון ולתקן את הטון.
מוזר לי שדווקא אני - שגדלתי על תפר התקופה שבה אנשים עדיין היו צריכים לשבת ליד טלפון שמחובר לקיר או להיות בבית בין ארבע לשמונה בערב כדי שימצאו אותם - דווקא אני לא מסוגלת לדבר בטלפון. בעבר כשהייתי מתקשרת למישהו לקחתי נשימה לפני כן. האצבע מעולם לא הייתה קלה על הכפתור הירוק של ה־CALL.
תמיד הרגשתי נוח יותר להתבטא בכתיבה. ייתכן שזה מה שעוזר לי למצוא מדי פעם את הנחמה האנונימית ברשת. ובכל זאת, עם השנים למדתי לבטא את עצמי גם בדיבור. עד כמה שזה נשמע מוזר. תתפלאו, אבל זה לא דבר מובן מאליו. רק שזה קצת מצחיק, שעד שסוף־סוף קיבלתי את האומץ לתקשר עם האנושות לא מאחורי מסך ותמונה סטטית, ובחיי שזה קרה רק לא מזמן, אף אחד כבר לא באמת מדבר יותר בטלפון. אף אחד לא מדבר יותר בכלל.