פרשת אום אל־חיראן מספקת הצצה מטלטלת לכשל יסודי, שטמון בהתנהלות החברה הישראלית. היא ממחישה עד כמה אנחנו מעודדים את האויבים שלנו לחתור תחתינו, לא מספקים תמיכה למי שצועד איתנו ומרמים את עצמנו עד כדי סכנת התאבדות לאומית.
נתחיל מהאויבים – אם יתברר, בסופה של חקירה, שיעקוב אבו אל־קיעאן לא היה מחבל דורס, ושצירוף נסיבות טרגי גרם להריגתו ולמות השוטר ארז לוי, תתחדד האשמה של הפושעים האמיתיים. אותם אלו שגרמו להיווצרות מהומה, השלכת אבנים ותחושה של איום קיומי באישון ליל, כאשר כוח משטרה הגיע לבצע צווי בית משפט נגד בנייה בלתי חוקית על קרקע המדינה. זהו צירוף נסיבות אפל, שאחראים לו בראש ובראשונה ראשי "הרשימה המשותפת", מי שחותרים תחת לגיטימיות קיום המדינה הציונית, מפרים את חוקיה ומסיתים להתקוממות אלימה. מי שהסיתו גם את תושבי אום אל־חיראן לשפוך דם וגרמו לאלימות פיזית קשה מול נציגי המדינה.
כך חבר כנסת ישראל ג'מאל זחאלקה, שאמר באום אל־חיראן: "אם צריך להישפך דם – כך יהיה. רק בדרך זו הם יבינו שאנחנו משוגעים. אנחנו, בני העם הפלסטיני, נעדיף למות מאשר להיות מגורשים". דרך יו"ר הרשימה שלו, איימן עודה, שהצהיר "אנחנו נלך עם הנושא הזה עד הסוף, עד הסוף", הריסת הבתים היא "השפלה קולקטיבית ואישית לכל אחד מאיתנו. הגענו לנקודת שבירה. לעולם לא נקבל את המצב הנוכחי. לעולם לא". יחד פירסמו חברי הכנסת הודעה המאשימה כי "ממשלת נתניהו הכריזה מלחמה צבאית על אזרחינו".
לצדם של אלו חתרו באום אל־חיראן ארגוני הקרן החדשה לישראל, כמו "עדאללה", "רבנים למען זכויות אדם" ו"הפורום לדו־קיום בנגב", מי שהפכו את הבדואים לעוד אמצעי להסית, להשמיץ, ולנסות להשמיט את הקרקע מתחת לקיום המדינה הציונית.
בג"ץ מגן על חופש ההסתה
ומה עושות רשויות המדינה בעניין? למעשה כלום. היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות מאפשרים זה שנים את החתרנות הבוטה הזאת, כאשר גם הטיפול בתלונות נגד מסיתי אום אל־חיראן מתמהמה. הם לא עושים דבר מול הפרת חוק שיטתית, נרחבת ומתריסה בנגב, אבל מצד שני, ממהרים לעוט על כל בדל קרוון של יהודים ביו"ש ולהעמיד לדין כל כהניסט נידח שפלט דבר שטות.
האשם נמצא גם על מפתנו של בג"ץ, מי שפסל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית שלא לאפשר לאויבי המדינה לרוץ לכנסת, בניגוד להוראת חוק מפורשת ופסיקת בית המשפט העליון בשנות ה־60. בכלל, בג"ץ של הדור האחרון סיפק חופש פעולה למסע ההסתה של אויבי המדינה נגדנו.
וכמובן – אוזלת היד של הממשלה, שלא מגלה אפס סובלנות להונאת רשויות שיטתית, לביגמיה והתחזות, להפעלת תחנות דלק פיראטיות, לאין סוף בתים שנבנו ללא היתר ואישור ומכסים את פני הדרום והגליל. יחד עושות רשויות המדינה בדיוק את מה שהזהיר בית המשפט העליון בפרשת "אל־ארד" שלא לעשות – הן מושיטות יד עזר למי שמבקש לחסל אותנו.
ובד בבד, נמנעות הרשויות מלעודד ולתמוך בציבור בדואי וערבי נרחב שרוצה לחיות איתנו, שמוסגר לידי האויבים מהרשימה המשותפת. ציבור שזכאי לזכויות אזרח שוות, אבל חייב להיות כפוף לאכיפה קפדנית נגד מפרי החוק מתוכו.
כך, מפעילה מדינת ישראל עולם הפוך, והתוצאות, כמו באום אל־חיראן – טרגיות.