מה למדנו מדוח מבקר המדינה? שהקבינט מעוגן חוקית, אך נדחק הצדה מעשית. שלא תמיד יש לצה”ל מודיעין מלא על כל בעיה. שהקברניטים מקבלים החלטות שבדיעבד לא תמיד נראות מוצלחות. ועוד למדנו: שפוליטיקאים לא אוהבים במיוחד ביקורת. הם לא אוהבים אותה באופן כללי, ובייחוד כאשר נדמה להם – בצדק – שתשמש יריבים פוליטיים כדי לכתוש אותם. ועוד למדנו: שמוסד מבקר המדינה זקוק לניעור יסודי. כי צריך להודות ביושר: הקבינט אולי אינו מתפקד. וראש הממשלה אולי עושה טעויות. וצה”ל יכול לשפר את ביצועיו. אבל מוסד המבקר גרוע מכל אלה. זהו מוסד שבנסיבות הנוכחיות עולה נזקו על תועלתו.
למה צריך מבקר למדינה? לכאורה צריך אותו, כדי שיהיה מי שיחקור לעומק תהליכי קבלת החלטות, יזהה היכן הבירוקרטיה המדינתית לוקה בתפקודה, יסייע לה להבין כיצד תוכל להיות יעילה יותר. וכמובן, המבקר והאנשים הטובים העובדים לצדו מנסים לעשות את כל הדברים האלה. אבל מכשול גבוה עומד בדרכם: המבוקרים. מתברר שהמבוקרים אינם ששים לשמוע את דברי המבקר ואינם ששים לקבל ממנו עצות.
אפשר לתמוה על סרבנותם העיקשת. היה אפשר לשער שרוב החברים בבירוקרטיה הישראלית ישמחו לקבל עצה טובה מגוף שאין לו אינטרסים זרים וישמחו על ההזדמנות לשפר את ביצועיהם והישגיהם. שהרי רק ציניקן גמור יניח שלפקידי הבירוקרטיה הישראלית אין שמץ של רצון להשתפר ולשפר.
מדוע, אם כך, הם מתקשים עם דוחות המבקר? ומדוע שרי הממשלה, הממונים על תפקודה, מתקשים איתם? הם מתקשים משום שהמבקר אינו מסייע להם – הוא מקלקל להם. הוא אינו ידיד, הלוחש על אוזנם שאם רק יעשו כך ולא אחרת, יגלו שביצועיהם משתפרים, אלא יריב, העושה שימוש במגפון קולני שמשפיל אותם לעין כל. ובמילים פשוטות: לנו האזרחים נדמה היה שעיקר כוחו של המבקר בפרסום דוחותיו, אך מתברר שטעינו. חולשתו של המבקר היא בפרסום דוחותיו. הפרסום מאלץ את המבוקרים להתחפר, להתגונן, להתקרבן, להשיב אש. הפרסום הופך את המבקר מידיד פוטנציאלי של הבירוקרטיה והממשל לאויב שלהם.
הנה, זו הזדמנות לגעת בפרה קדושה של העידן שאנו חיים בו. פרה ושמה שקיפות. מבקר המדינה עובד אצלנו – הציבור. הוא עובד אצלנו, כדי לשפר את הממשל שגם הוא עובד אצלנו – הציבור. האם המבקר משפר את הממשל? לא בטוח. מרגע שסומן כאויב הממשל – אגב, כל ממשל – יכולתו לשפר נשחקת. מה הפך אותו לאויב הממשל? פרסום הדוחות המשפילים בפומבי את המבוקרים. מדוע אם כך הוא מפרסם את הדוחות? משום שלציבור יש זכות לדעת. מה תועלת לציבור בלדעת? אם ידע, יוכל לתבוע מהבירוקרטיה שלו להשתפר. כלומר, גם הציבור מעוניין בדוחות, כדי להביא, בסופו של דבר, לידי שיפור הממשל.
אבל מה אם ישנה סתירה מובנית בין רצון הציבור לראות את הדוחות, לדעת מה מצא המבקר בעבודתו, לבין יכולתו של המבקר להשפיע על תפקודו של הממשל? מה אם השקיפות, הפומביות, מפריעה למבקר להשיג את מטרתו, שהיא גם מטרתנו, לשפר את הממשל? נדמה לי שזה המצב כרגע. דוחות יש, פומביות יש, סערה תקשורתית של יומיים יש, ניגוח פוליטי יש, אבל אפקטיביות של מוסד המבקר אין. בוודאי שלא אפקטיביות שהייתה מקבלת ציון גבוה בדוח של מבקר המדינה על מוסד מבקר המדינה.
ממילא, צריך האזרח, ואולי גם המבקר, לשאול את עצמו מחדש מה מטרת עבודתו. אם המטרה היא חשיפה לאור השמש של מחדלים, כדי שישמשו חומר בעירה בשדה הקרב הפוליטי ויסייעו לציבור להחליט אם המנהיגים שלו מתפקדים כהלכה – אפשר להשאיר את השיטה הקיימת על כנה. אם המטרה היא זיהוי של מחדלים וכשלים, כדי לסייע לבירוקרטיה להשתפר – ראוי לשקול אותה מחדש. ראוי לשקול אם היא עובדת. ואם לא, מדוע אינה עובדת. וגם: האם בנסיבות האלה החלטה לוותר על דוחות רעשניים, על פרסום קולני, על חגיגה תקשורתית - אינה החלטה מתבקשת.