בעיצומה של מלחמת גוג ומגוג בין דונלד טראמפ וגופי התקשורת, שאינם מגישים לו את הטקסטים שהם משדרים ומדפיסים לאישורו בטרם עת; באווירה חמוצה בוושינגטון ובאמריקה, שעקפה זה מכבר את ימי ניקסון האפלים ועושי דברו שונאי הדמוקרטיה; אחרי חמשת השבועות הכאוטיים ביותר בדברי ימי הנשיאות - הגיע הנשיא להופעתו הראשונה בפני מושב משותף של בית הנבחרים, לשאת את כמו "מצב האומה" למתחילים טרם שקיבלו את בדיקות המעבדה הראשונות לגבי בריאותה של אמריקה.
מיותר לומר שהשמחה לאיד טרם שפתח הנשיא את פיו והשקיקה לראות אותו משתטח מהפודיום אפיים ארצה בהופעה מטורללת וקשקשנית כמו אלה שהוא מתמחה בהן באו לידי ביטוי בכוננות צפייה עם נאצ'וס מכוסים גבינה מותכת, בירות ותנועה ערה של שליחי פיצה ביבשת.
יחסי הכוחות לא היו הוגנים למפרע. הרוב הרפובליקני בקונגרס ובסנאט, ולצדו הקבינט החדש, יציע מלא אורחים מטעם שאחריהם חימרה הגברת הראשונה ותחושת אני ואפסי עוד. זאת לעומת המיעוט הדמוקרטי, המנסה להסתגל לבדידותו המזהרת אחרי שמונה שנות אובמה, בעיצומו של המאבק על ההנהגה, צייר מצג של חבורה זחוחה, מוחאת כפיים בהתלהבות כל פעם שהנשיא השאיר להם פתח והרבה דאחקות ומרפקים, בהשוואה לחבורה רצינית, אפורה וחתומת פנים שלקחו להם את האומה. אינני יודע לשקר: גם אני קיוויתי שהנאום הראשון יכלכל חודש של מערכוני "סטרדיי נייט לייב".
לא זה מה שקרה. כמי שעבר היפנוזה מתקנת או אולי כוונון מזורז של תודעתו בידי מנתח המוח הדגול בן קרסון, שהוא עתה שר הבינוי, עלה לדוכן טראמפ שטרם הזדמן לנו לראות ולשמוע: מרוכז, צמוד לטקסט המוצלח בטלפרומפטר, נמנע בעקביות מעוררת תקווה מלהיגרר לשוליים הסהרוריים, משכנו הטבעי, וכמעט ללא מעידות מכל סוג שהוא נשא נאום מעניין בן כמעט 80 דקות שלא השפיל את הפורום המכובד שבו נישא.
המהדרין יטענו שהאמירות היו כלליות מדי. שדבקותו בחיסול ביטוח הבריאות של אובמה עדיין בתוקף אך דלה בפרטים כיצד תתרחש. שמחויבותו לטהר את אמריקה משוהים בלתי חוקיים עדיין בוערת בו כאש תמיד, ובניגוד לרמזים מוקדמים הוא אפילו לא נסוג מרעיון גירוש 11 המיליון שהניע את הקמפיין שלו. שהוא מוכן לעבוד עם נאט"ו אבל כבר עכשיו משלמות המשתמטות הכרוניות את חלקן בנטל הכספי. וכך הלאה, נושא אחר נושא, ברמות שונות של פירוט והרחבה.
זה היה טראמפ שיצא כנראה מכספת סודית. מי שצפה בו לא התגרד במבוכה. המילים התחברו למשפטים והמשפטים לפסקאות קוהרנטיות ברובן. בניגוד לדרשות החרון הקדוש שלו, צייר הפעם הנשיא עתיד ורוד וכוחני לגדולה באומות, הסביר כיצד יתקן את התשתית המתפוררת, יגדיל את הצבא, יבטל הסכמי סחר כושלים ובעיקר עף על עצמו ועל העובדה שאף אחד - כולל הוא עצמו - לא האמין שמישהו יסתגל לומר את המילים טראמפ, נשיא, לימוזינה וקונגרס במשפט אחד.
בעיקר לא שכח טראמפ את האלמנט האמרגני של אישיותו וליהק את יציע האורחים בדמויות שכולן היו שם כדי לאייר את עמדותיו וחזונו. הורים שכולים שילדיהם נרצחו בידי מקסיקנים מרושעים. חולים שמאבק עיקש האריך את חייהם. ובעיקר רעייתו של ריאן, הנייבי סיל שנהרג בפעולה הכושלת הראשונה שעליה פקד טראמפ בתימן. אחרי שבאותו יום התברר כי אביו של החלל מסרב להיות ניצב בהפקת המחזמר "טראמפ" ולא יפגוש בו, הגיעה הרעיה הנאה, שפרצה בבכי על פי אות, רגע הממיס אמריקאים, שאותו סחט הנשיא משך דקות ארוכות כשהמצלמה חותכת מהבעתו החמלה לאישה הגועה בבכי. התשואות הרימו את תקרת הקונגרס.
יחסית לנאום ראשון ושאפתני להפליא מקבל טראמפ את הציון B או B+, בעיקר משום שלא יצאנו ממנו נושאים את מטעני הסחי והצואה הרגילים שהוא מפזר סביבו. זה היה הרגע הנורא ביותר מבחינת הדמוקרטים: רגע שאפילו המוקיון האולטימטיבי נראה והתנהג בו כנשיא אחרי חמישה שבועות בלבד בבית הלבן. זה היה אות רע לבאות מכיוון שהיה משום הוכחה שעם רוב גדול, רוח גבית מהצבא וקבינט הסר למרותו ומצביעים שיקבלו את שביקשו, חייבים לשוב ולחשב מחדש את טיב הנשיאות שרק לפני יומיים נראתה כנפיחה חולפת במשרד סגלגל.