בהקשר האזורי, העולם המוסלמי־סוני היה שרוי אז (ושרוי עדיין) במאבק קיומי בין משטרים רודניים לבין כוחות ג'יהאדיסטיים, צאצאי תנועת האחים המוסלמים. במצרים, התרחש צוק איתן שנה לאחר שהצבא הפיל את משטר האחים המוסלמים, ובזמן שהיה בשיא מלחמתו נגד כוחות ג'יהאד בסיני. כאשר נחטפו שלושת הנערים בגוש עציון, כוחות דאע"ש השתלטו על העיר מוסול בעיראק והרחיבו את גבולות "המדינה האסלאמית" מסוריה עד עיראק. באותם ימים גם טורקיה וגם קטאר שימשו - ובמידה משמעותית משמשות גם כיום - כתומכות הגדולות של דאע"ש, כמו גם של חמאס ושל האחים המוסלמים במצרים ובכלל.
ואז ישנה איראן. היא מצדה חיזקה את שליטתה במשטר אסד בסוריה ובלבנון ועמדה מאחורי הכוחות החותים שהשתלטו על תימן באוגוסט ובספטמבר 2014. בהקשר הרחב יותר, האיראנים המשיכו גם בקיץ 2014 את מגעיהם עם ממשל אובמה לקראת חתימה על הסכם גרעין קבוע. לטובת ההסכם, שהיה משאת נפשו, אובמה אפשר לאיראן לפעול באין מפריע בכל מקום. הנשיא האמריקאי חסם ניסיונות חוזרים ונשנים של הקונגרס לחוקק סנקציות נוספות נגד איראן, ותמך בהשתלטות איראן על הממשלה העיראקית ועל תימן. במקביל, אובמה המשיך לתת גיבוי לאחים המוסלמים במצרים. הוא עצר בקיץ 2013 את משלוחי הנשק והסיוע הכלכלי של ארה"ב למשטר המצרי בראשות הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי, וחידש אותם רק בקיץ 2015.
אם כן, צוק איתן התרחש בזמן שהמשטרים הסונים מצאו את עצמם במלחמה דו־חזיתית - נגד כוחות ג'יהאדיסטים סונים, ששורשי כולם באחים המוסלמים, מצד אחד, ונגד איראן השיעית ובני חסותה, מצד שני. במלחמה הזאת, האמריקאים תחת הממשל הקודם תמכו באחים המוסלמים ובאיראן נגד המשטרים הסונים.
אם חשבנו כי הקו הזה של הממשל יפסח עלינו, עם תחילת צוק איתן גילינו כי טעינו. מיד הסתבר כי ממשל אובמה תמך בחמאס נגד ישראל. התמיכה האמריקאית הזו באה לידי ביטוי כבר בשלבים המוקדמים של המבצע כאשר מזכיר המדינה דאז, ג'ון קרי, דרש מישראל לקבל במלואם את תנאי הפסקת האש של חמאס. הדרישה הזאת, בווריאציות שונות, עמדה איתנה לאורך כל המבצע.
התביעות של חמאס היו אסטרטגיות. הן כללו פתיחה של גבולותיה היבשתיים של הרצועה למצרים ולישראל, יציאה חופשית של חמאס לים התיכון תוך בניית נמל ימי, וחיבור של עזה למערכת הבנקאות העולמית כדי לאפשר העברת כספים באין מפריע לרצועה מכל מקום בעולם. כמו כן, חמאס דרש שחרור מחבליו מבתי הכלא של ישראל.
כדי לקדם את האינטרסים של חמאס, ממשל אובמה לא בחל בכמעט שום אמצעי. הוא איים להצטרף למדינות אירופה בקבלת החלטות אנטי־ישראליות באו"ם. דוברי הממשל האשימו את ישראל בביצוע פעולות לא פרופורציונליות במסגרת פעולות צה"ל בעזה. משמעות ההאשמה הייתה כי האמריקאים נתנו גב לטענות חמאס כאילו צה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה.
צעדי הממשל נגד ישראל במהלך המלחמה הלכו והסלימו עם הזמן. וושינגטון עצרה את משלוחי הנשק לישראל באמצע המלחמה. ואז, ב־23 ביולי, הממשל נקט צעד בלתי נתפס של הטלת איסור טיסות לנתב"ג על כל חברות התעופה האמריקאיות. צו איסור הטיסות הוסר לאחר 36 שעות רק בזכות לחץ ציבורי של הסנאטור הרפובליקני טד קרוז ולחץ מדיני כבד מאחורי הקלעים של ממשלת קנדה.
ישראל הופתעה מאוד מהעוינות של ממשל אובמה, אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו התעשת מהר מאוד. נתניהו פנה לא־סיסי והצליח ליצור ציר חוסם וושינגטון באמצעות המדינות הסוניות שנלחמו נגד איראן ונגד השלוחות הטרוריסטיות של האחים המוסלמים. בהובלת א־סיסי, ובתמיכה גלויה של הסעודים ושל הנסיכויות, הסונים פסלו את תנאי חמאס שגובו בידי האמריקאים. היות שהמצרים היו המתווכים בדיוני הפסקת האש, התנגדותם לתנאי חמאס אפשרה לישראל להילחם. ככל שהמלחמה נמשכה, האמריקאים דרשו להחליף את מצרים עם קטאר וטורקיה, שתמכו בחמאס בגלוי. אבל הממשל בוושינגטון לא הצליח לשבור את הציר הסוני שתמך בישראל. בסופו של דבר, אובמה נכשל, והפסקת האש לא כללה אף אחת מדרישות חמאס.
הבעיה האסטרטגית
אבל אז ישנו עניין חמאס - ומהותו. חמאס יצא למלחמה נגד ישראל בקיץ 2014 משום שהוא היה במצוקה מול תושבי עזה. הוא סבר, בין השאר, שאם המלחמה שלו נגד ישראל תביא לכיפוף ישראל ולפתיחת הסגר, הוא יוכל להצדיק את הדרך שבה הוא מנהל את העניינים בעזה ולחזק את משטרו. הבעיה היא שאספקת ציוד לעזה משרתת בראש ובראשונה את מכונת המלחמה שלו נגד ישראל.
וזה מביא אותנו לשאלת מגמות המלחמה דאז. מול שלטון חמאס לא הייתה לישראל חלופת פלא. יחד עם זאת, למעשה היו שני קווים עיקריים לדיונים.
היה הקו של שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, שיצאה בקריאה כי ישראל תפעל להחליף את משטר חמאס ברצועה עם פת"ח. הבעיה הייתה שפת"ח לא היה אופציה. לאורך כל המלחמה עמדו מחמוד עבאס ואנשיו כאיש אחד מאחורי חמאס. לא רק שמחבלי פת"ח בעזה הצטרפו באופן מלא למערכה נגד ישראל, אלא גם עבאס ייצג את חמאס בשיחות לקראת הפסקת אש בקהיר, והוביל את המערכה הפוליטית נגד ישראל במערב. הוא גם הזרים כספים לחמאס לאורך כל המלחמה. אם פת"ח היה משתלט מחדש על עזה, הוא היה שולט בשיתוף פעולה מלא עם חמאס. מעבר לכך, לנוכח העמדה האמריקאית בעד חמאס, היה ברור כי ישראל לא תוכל לכבוש את עזה בקיץ 2014.
החלופה השנייה שעמדה מול הממשלה הייתה מלחמת התשה. וזאת הדרך שנבחרה בסופו של דבר. הממשלה הורתה לצה"ל לדלל עד כמה שאפשר היה את מצבורי הטילים של חמאס ולרסק את המנהרות שחצו את הגבול לתוך שטח ישראל. כאשר המטרות הללו הושגו בדרך כזו או אחרת, וברגע שעלות המשך הלחימה עלתה על התועלת מבחינה מדינית, ישראל הסכימה לנצור אש.
אסטרטגיית ההתשה נכשלה בסופו של דבר. זאת אנו למדים מהעובדה כי חמאס שיקם את כוחותיו הצבאיים.
כדי להצליח ישראל הייתה צריכה להמשיך לסרב לספק סחורות לעזה לאחר המלחמה. בתנאים שהתקיימו בסוף צוק איתן, הפיצוץ בין תושבי עזה לחמאס (שממנו מזהירים חברי המטכ"ל) היה מתרחש כאשר לא הייתה בידי חמאס היכולת לפעול נגד ישראל. ועל כן שלטון חמאס היה מתפורר. בדיעבד, המטכ"ל לא היה מסוגל ליישם את אסטרטגיית ההתשה, משום שמפקדי צה"ל לא הפנימו את מהותו של חמאס. מיד עם קבלת הפסקת האש, המטכ"ל דרש לאפשר אספקת סיוע הומניטרי לרצועה, וכפי שראינו השבוע בדברי ראש אמ"ן בכנסת, הדרישה של צה"ל להזין את חמאס באמצעות סיוע הומניטרי נמשכת עד היום.
דוח המבקר מעניין בעיקר משום שהוא מראה כי גם עכשיו, כמעט שלוש שנים לאחר המלחמה, ישראל הרשמית עדיין לא הבינה מה קרה פה בקיץ 2014. הבעיה מעולם לא הייתה טקטית. היא הייתה אסטרטגית. בזירה המדינית, ישראל ניצחה ניצחון כביר. אבל במישור הצבאי, אף על פי שכוחות צה"ל יצרו את התנאים לניצחון באמצעות התשה לאורך זמן, ישראל הכשילה את עצמה כי היא אפשרה לחמאס להשתקם.