1. כשעיינתי בדוח מבקר המדינה על צוק איתן הרגשתי השבוע קצת כאילו קראתי ספר מתח מהפרק השני שלו, או כאילו שנכנסתי לקולנוע רבע שעה אחרי תחילת הסרט, בלי להבין מה היה קודם ואיך הגיעו הגיבורים לנקודה שבה הם נמצאים עכשיו. המנהרות האלה, שמדברים עליהן, הן כאן משחר ההיסטוריה? והטילים, שמוזכרים פה ושם, תמיד היו פה? הרי עד לפני כמה שנים לא היו מנהרות חודרות שאיימו להגיע ליישובי עוטף עזה, ולא היו טילים שהכריחו את תושבי תל אביב לשכב על הרצפה, ולא נאלצנו לצאת למלחמות בתדירות של אחת לשנתיים־שלוש, ומחבלים לא חלמו שבקלות גדולה כזו הם ישביתו את נמל התעופה הבינלאומי שלנו.
אז נכון, מבקר המדינה לא עוסק בדוח שלו במפורש בסוגיית ההתנתקות, אבל רוחה שורה עליו, משום שאי אפשר לעסוק בשום דבר שקשור ברצועת עזה בלי להתחיל משם. כך, כשהמבקר מזכיר כי בפגישה שלו עם ראש השב"כ יורם כהן, ציין האחרון ש"שב"כ אינו נמצא פיזית בשטח, ולכן קשה לו לפתח יכולות, כפי שיש במקומות בהם יש גישה לשטח". כך, כשהמבקר מגלה ש"רק בתחילת 2015 הגדיר הרמטכ"ל, רא"ל גדי איזנקוט, את רצועת עזה כ'מדינת יעד' וקבע כי 'כיום, מבחינת אמ"ן, לבנון ועזה הן היינו הך'".
עשר שנים עברו לפני שמערכת הביטחון הפנימה עד הסוף את העובדה שמדינת ישראל הקימה לצדה מדינת אויב לכל דבר ועניין. ומכיוון שמבקר המדינה, בבואו לבדוק את מבצע צוק איתן, הגביל את עצמו לבחינת תהליכי קבלת ההחלטות, והזהיר את עצמו שלא לגלוש לבחינת טיב ההחלטות שהתקבלו, הגיעה העת לשאול כמה שאלות גם על התהליכים שקדמו לקבלת ההחלטה על תוכנית ההתנתקות.
האמת היא שאת הדיון בסוגיה הזו אפשר היה לסכם בשורה אחת. באופן בלתי נתפס, אף שלפי כל קנה מידה אירוע ההתנתקות מרצועת עזה היה בעל השלכות אסטרטגיות גדולות בהרבה מאלה של צוק איתן, לא קדם לו שום תהליך אמיתי ומסודר של קבלת החלטות. ואף שהמהלך הזה הביא לשינוי אדיר במצבנו הביטחוני, משרד מבקר המדינה לא חשב מעולם לבדוק איך קיבלה ממשלת ישראל את ההחלטה לבצע אותו.
אתה קורא את הדוח שחיבר המבקר יוסף שפירא על צוק איתן, דוח עמוק ומקיף, מלא בפרוטוקולים ובתוכניות עבודה ובשיחות עם אנשי מערכת הביטחון וחברי הקבינט, ואתה שואל את עצמך איך זה שעד היום לא התעניין משרד המבקר בשאלה איזה הליך חשיבתי קדם להחלטה האסטרטגית ההיא? ושוב, עזבו את השאלה אם ההתנתקות הייתה טובה או רעה. בואו נתמקד במה שהתמקד המבקר. בתהליך קבלת ההחלטות. כי המבקר שפירא גם מסביר מה הביא אותו לבדיקה הזו ולמה היא כל כך חשובה בעיניו. "לא ניתן, לדעתי, במדינה דמוקרטית להשאיר החלטות אלה להכרעתם של מספר מקבלי החלטות מצומצם מאוד", הוא מסביר.
# # #
כאמור, לתהליך ההתנתקות לא קדם שום תכנון. כלום. דן הראל, מפקד פיקוד הדרום, מי שמופקד על רצועת עזה, שמע על התוכנית הזו לראשונה ברדיו. את הפירוט קיבלו שאר בכירי צה"ל ומערכת הביטחון אצל יואל מרקוס ב"הארץ".
במהלך העבודה על הסרט "מנותקים", ששודר בערוץ 20, ראיינתי את האלוף גיורא איילנד, בעבר ראש המועצה לביטחון לאומי ומי שעליו הטיל אריאל שרון לקדם את התוכנית. "התהליך של קבלת ההחלטות על ההתנתקות, אני לא יודע איך נעשה", אמר לי, "אבל הוא ודאי לא נעשה במוסדות הראויים, ושרון גם לא היה מוכן להעלות אותו לדיון בשום פורום שהיה פורום רשמי, ככל שאני יודע".
"בפתיחת הדיון", שִחזר, "אמר שרון את הדבר הבא: ההחלטה לבצע את המהלך הזה של יציאה מעזה התקבלה, היא לא נושא לדיון, אני לא פותח את השאלה אם זה טוב או לא טוב, אם זה רע או לא רע, אם זה מסוכן או לא מסוכן. קיבלנו את ההחלטה, ועכשיו לא עוסקים בשאלה של ה'מה' אלא בשאלה של ה'איך'".
ואתה קורא את ניתוחי המבקר שפירא על דרך קבלת ההחלטות בצוק איתן, ולא יודע אם לצחוק או לבכות. כי אם המבקר היה מבקש לגלות איך בדיוק התקבלה ההחלטה לפנות 10,000 איש, לצאת מהשטח בלי הסכם עם אף אחד, לאפשר לחמאס להשתלט עליו ולקוות לטוב - הוא היה צריך ללכת אל הפרוטוקולים של פורום החווה. אל השיחות של שרון עם בנו עמרי, עם עו"ד דב וייסגלס ועם הפרסומאי אייל ארד. שם נחתך הכל. צה"ל, זה שעכשיו נבדקה עמדתו ביחס לכל מנהרה ולכל אמצעי, גויס על ידי ראש הממשלה בעיקר כדי לבצע את המשימה. וכשהמפקד שלו, בוגי יעלון, חשב שהמהלך הזה ייתן רוח גבית לטרור, הוא סומן כאויב.
שילך מבקר המדינה לארכיון של הקבינט המדיני־ביטחוני, זה שעל הפרוטוקולים שלו הוא עשה עכשיו עבודת מחקר דקדקנית, וינסה לגלות אילו דיונים קדמו להחלטה לקום ולעזוב את רצועת עזה סתם ככה. כלום.
# # #
לפני כמה שנים ניסיתי להבין מדב וייסגלס משהו על תהליך קבלת ההחלטות והערכת הסיכונים שלו ושל הבוס שלו. וייסגלס הודה שהמציאות הפתיעה. "דבר אחד קרה בניגוד למה שצפינו וזה נפילת עזה בידי חמאס", אמר. "לא העלינו על הדעת... שביוני 2007, פחות משנתיים לאחר ההתנתקות, חמאס יתקומם".
שאלתי אותו אם לפני מהלך שכזה לא מכינים רשימה של תרחישים אפשריים למקרה שהעסק מסתבך. "הכל עניין של סבירויות", ענה לי, "הערכנו שלרשות לא יהיה כל קושי לקיים את שלטונה בעזה, למרות התנגדות חמאס והפלגים האחרים". אבל זו הסתברה כטעות גדולה, המשכתי. "לא", השיב, "המציאות המזרח תיכונית היא הרבה יותר מופלאה".
כך נראה תהליך קבלת ההחלטות. הייתי שולח את מבקר המדינה אל ההתבטאות של סגן ראש השב"כ לשעבר, עופר דקל. "התגבש קונצנזוס שההתנתקות טובה ליהודים", סיפר ערב ההתנתקות, "אני לא מכיר עמדה של השב"כ המתנגדת להתנתקות. זה פשוט לא יעלה על הדעת. לבוא ולהגיד שההתנתקות תייצר מצב גרוע יותר מזה של היום? זו כפירה בעיקר. ההתנתקות תפחית את היקף הטרור. בהיעדר יישובים ברצועה - מטרות התקיפה שלו כבר לא תהיינה זמינות... התחזיות האפוקליפטיות נובעות מהסתכלות חד־ממדית על הזירה הפלסטינית". שישאל אותו המבקר על מה התבססה ההערכה המופרכת ההיא.
שילך המבקר לשאול את יובל דיסקין, ראש השב"כ לשעבר, על איזה מצע ישבה ההערכה שלו, ארבעה חודשים לפני שחמאס השתלט על הרצועה, לפיה "חמאס מעוניינים בשקט. בשביל חמאס, ממשלה היא לא העיקר. חמאס לא מסוגל למשול".
ציטטתי פה כבר בעבר את תצהירו לבג"ץ של האלוף יעקב עמידרור, ערב ההתנתקות. עמידרור צפה אחד לאחד את כל מה שהביאה עלינו הנסיגה בהמשך. "היציאה של צה"ל מעזה היא בעלת פוטנציאל של ממש להחמרת המצב הביטחוני", העריך, "ולו רק משום שאשקלון תיכנס באופן מיידי לתחום הרקטות המצויות בידי הפלסטינים כיום. הנסיגה החד־צדדית גרועה שבעתיים, כי היא נותנת הכל בלא לקבל דבר, אפילו לא הבטחה להילחם בטרור. באופן אבסורדי תהיה הרשות, תחת חוטמו של צה"ל, אחד המקומות היחידים בעולם שבהם יהיו חמאס והג'יהאד האסלאמי מוגנים. ולזה קוראים מציאות ביטחונית טובה יותר". ממשלת ישראל, שנגדה הוגשה העתירה הזו, לא הצליחה להציג מול תצהירו של עמידרור תצהיר של גורם משמעותי אחד שיחלוק עליו.
בדיון בעתירתם של תושבי גוש קטיף, הסביר השופט המנוח אדמונד לוי עד כמה מטרידה אותו העובדה ששרון שינה את עמדתו, התומכת בהישארות ברצועת עזה, ולא הסביר לאף אחד למה. "המעט שחייבים היו המשיבים לעשות ונמנעו ממנו, הוא להסביר לבית המשפט את מה שלא טרחו להסביר לציבור הרחב, היינו, מה גרם לממשלה לאותה תפנית דרמטית בהתנהלות שאפיינה אותה עד לפני זמן לא רב". לוי נשאר לבד. גם כשהעותרים ביקשו לזמן לעדות את הרמטכ"ל, שיגיד בקולו שההחלטה התקבלה בהליך מסודר ושהוא מעריך שהיא תביא ליותר ביטחון, השופט לוי היה היחיד שתמך בדרישתם זו.
# # #
קשה שלא להישאר פעורי פה מול הקו שמובילים חלק מאמצעי התקשורת וחלק מהפרשנים בעקבות הדוח הנוכחי. קו שטוען שהטעות הכי גדולה של הקבינט הייתה שלא קיים דיון מדיני באשר לעתידה של עזה. קו שגורס שיכולנו למנוע את המלחמה הזו. קו שמאמין שנוכל למנוע את המלחמה הבאה, אם רק נדאג יותר למצבם ההומניטרי של תושבי עזה.
בכל פעם מחדש מדהים לראות את עוז הרוח של מי שדחפו אותנו להפקרות הביטחונית הזו, כשהם מעיזים להמשיך להעלות רעיונות. את מי שנשבעו שמצבנו המדיני ישתפר אם רק נפנה את גוש קטיף, כשהם ממשיכים וממציאים בכל פעם הסברים חדשים שישכנעו אותנו למה אף על פי שהרסנו את היישובים היהודיים עד הלבנה האחרונה, עדיין המצב המדיני לא מי יודע מה. את אלה שהסבירו לנו שבבוקר שלמחרת ההתנתקות נפסיק סוף־סוף להיות אחראים לגורלם של מיליוני תושבים בעזה, כשהם מסבירים כעת באותה רמה של ביטחון עצמי למה אין לנו ברירה אלא להמשיך לדאוג לגורל נתיניו של יחיא סנואר. כאילו לא התנתקנו. כאילו לא פינינו. כאילו לא עשינו בדיוק מה שהם רצו שנעשה. אם רק הייתה הממשלה חושבת נכון מבחינה מדינית, הם מפנטזים, או אז הרקטות היו מחלידות ותושבי מדינת חמאס היו הורסים בעצמם את המנהרות שהקימו.
# # #
חזרה למבקר המדינה: אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שההתנתקות הייתה מהלך אסטרטגי משמעותי בהרבה ממבצע צוק איתן, לא ברור באיזה ממ"ד נרדם משרד מבקר המדינה אחריה. איך לא בדק את מה שזעק לבדיקה. איך לא ביקש את כל הפרוטוקולים, ולא חקר איך התקבלה החלטה כזו על ידי איש אחד, בלי לשאול, בלי להתייעץ, בלי לקבל חוות דעת, בלי להסביר. צוק איתן היה שלמות של קבלת החלטות סדורה, לעומת ההתנתקות.
וכאן חשוב להסביר. לא כדי למצוא את אריאל שרון אשם, צריכה הייתה להיערך ביקורת כזו. גם לא כדי להציג במערומיהם את אוסף המומחים שהסבירו אז כמה ורודים יהיו השמיים שמעל עזה, וממשיכים להסתובב בינינו ולהמליץ גם הלאה. הביקורת הזו צריכה הייתה להיערך כדי להפיק לקחים. כדי להבין איך התקבלה כאן אחת ההחלטות הדרמטיות שקיבלנו, בלי תכנון ועבודת מטה ותהליך קבלת החלטות והערכת סיכונים. כדי שבפעם הבאה שמישהו ירצה לזרוק אותנו לעוד הרפתקה ולסגת ממטר מרובע היכן שהוא, נהיה בטוחים שהוא בדק היטב מה ההשלכות שעלולות להיות לכך ביום שאחרי.