1 בראי ההיסטוריה: מאז מלחמת ששת הימים, כמעט כל מלחמה, מבצע גדול או אירוע ביטחוני גוררים בעקבותיהם ועדות חקירה מסוגים שונים, קטטות בוץ בין המעורבים וקריאות לעריפות ראשים, שלפעמים גם מתממשות. התופעה הזו יוצרת תת־תרבות מזיקה: במקום לקבל החלטות אמיצות ונכונות לשעת האירוע, הדרג המדיני והדרג הצבאי מנהלים את המערכה תוך כדי כסת"ח המכוון לחקירה שאחרי. כולם מדברים לפרוטוקולים, או "מדברים וינוגרדית" (ע"ש דוחות ועדת וינוגרד במלחמת לבנון השנייה).
אסור שרמטכ"ל או שר ביטחון או ראש ממשלה או כל אחד אחר ידברו בדיון ביטחוני או בקבינט כשהם חושבים יותר על "איך נצא בדוח ועדת החקירה" ופחות על "איך נשיג את המטרה ונחזיר את הלוחמים הביתה בשלום". במהלך מלחמה דברים צריכים להיעשות על פי מערכת שיקולים אחרת לחלוטין, ולא להיות מסוננים בנייר הלקמוס של "איך זה יישמע אחר כך במשרד מבקר המדינה". מזל שלא היו ועדות חקירה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים. בסטנדרטים של היום, אף אחד לא היה יוצא נקי.
הפתרון פשוט: צריך לוותר על העניין הפרסונלי. להתמקד בבדיקת התהליכים, ההכנות, הדיונים, קבלת ההחלטות, הניהול. אם צריך, להעיר הערות ולסמן טעויות. גם ברמה האישית. אבל מתוך ידיעה שאין כאן משפט שדה ואף אחד לא יידרש להתפטר או לפרוש. יקרא הציבור וישפוט את נבחריו בקלפי.
ועוד משהו: פעמים רבות הופך דוח ועדת החקירה לתלוש מהמציאות בראייה היסטורית. ע"ע מלחמת לבנון השנייה. אני הייתי בין המתלהמים שדרשו מאהוד אולמרט להתפטר עם פרסומו של החלק הראשון של דוח ועדת וינוגרד. בינתיים חלף עשור. מלחמת לבנון השנייה התגלתה כאחת המוצלחות בתולדות ישראל. היא נוהלה רע, אבל שינתה את המשוואה האסטרטגית בינינו לבין חיזבאללה.
חסן נסראללה, שהתרגל לרופסות הישראלית, לגנרלים רבי התהילה (ברק, שרון) שהעדיפו לא להגיב על הפרובוקציות הקטלניות שלו (כולל חטיפות חיילים), מצא פתאום את עצמו במלחמת עולם מול צה"ל וחיל האוויר החזקים במזרח התיכון, שהפכה את רובע הדאחיה בביירות לעיי חורבות והמיטה חורבן והרס רב על לבנון כולה. האיראנים רתחו. נסראללה אמר בקולו כי אילו ידע שזו תהיה התגובה הישראלית, לא היה מעלה על דעתו לצאת לאותו מבצע.
לדעתי, זו צריכה להיות התגובה הישראלית תמיד. על כל פרובוקציה בסדר גודל כזה. כך, ורק כך, מייצרים הרתעה. לא בחישובים ולא בדיבורים ולא ברמזים. עובדה היא שב־11 השנים שחלפו לא ירה חיזבאללה קפצון על ישראל משטח לבנון. אז אולמרט עף הביתה (המלחמה חיסלה את המערכת החיסונית שלו כראש ממשלה), אבל הוא ראוי לתודה על שינוי הפרדיגמה בלבנון השנייה (וגם על זה שלא הסכים ללכת לעסקה לשחרור גלעד שליט).
השורה התחתונה: מלחמות ומבצעים צבאיים זקוקים לזמן כדי להימדד בראי ההיסטוריה. אם אני נתניהו או בוגי יעלון, אני מודה למבקר על עבודתו, מודיע שאלמד את הלקחים ואתקן את הכשלים, מציין שצוק איתן שיקם את ההרתעה בעזה והביא לתקופת שקט חסרת תקדים, וזהו.
2 סנג'ר במל"ל: ועכשיו, אחרי שאמרנו את כל זה, דוח מבקר המדינה על צוק איתן הוא מסמך חשוב, מקצועי, מפורט ומטלטל. הוא מאיר בזרקור מסמא את הכשלים המובנים בהתנהלות הישראלית החובבנית. הוא מסיר את המסך מעל חוסר התוחלת, היעדר האסטרטגיה, המחסור הניכר באומץ ואי־היכולת הפשוטה לקבוע לעצמנו מה אנחנו רוצים.
הוא חושף את העובדה שישראל אינה מדינה מנוהלת, אלא מתנהלת. נגררת לפה ולשם, מקווה לטוב. מדינה שלא מסוגלת לקבל החלטה או לנקוט יוזמה. מדינה שממאנת לקרוא את הכתובת שעל הקיר. מי שקורא את שני דוחות המבקר בזה אחר זה (הטיפול באיום המנהרות ועבודת הקבינט) מקבל את הרושם של עדר ללא רועה, המשרך דרכו בחוסר תוחלת, ללא כיוון או מטרה, משתדל לחמוק מפגיעה ולחזור הביתה בשלום יחסי. והכי גרוע? מה שהיה, הוא שיהיה.
הנה ההוכחה: המבקר מראה איך מתאם הפעולות בשטחים אלוף יואב (פולי) מרדכי התריע בפני הקבינט והפורומים הביטחוניים במשך שנתיים על כי עזה גולשת לעבר פיצוץ גדול. פולי, שאין בקי ממנו במתרחש בשטחים ובהבנת הצד השני, פשוט הסביר למי שהסכים להקשיב לו שאם לא יחול שינוי בתחושתו של העזתי, ביכולתו לפרנס את משפחתו, להדליק חשמל בבית או לשתות מים זורמים, חמאס ייאלץ לפרוץ את המבוי הסתום בפיצוץ גדול, יעלה כמה שיעלה. אבל שום דבר לא נעשה. נתניהו "הורה" לקיים דיונים אסטרטגיים בנושא הזה, אבל הם לא קרו. למה? כי כולם יודעים ש"נתניהו הורה" רק בשביל הפרוטוקול.
והנה, מכל הימים בעולם, דווקא ביום רביעי השבוע, למחרת פרסום דוח המבקר, הגיע ראש אמ"ן האלוף הרצי הלוי לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, עם אותה אזהרה ממש של פולי מרדכי. מילה במילה. ומה אנחנו עושים? ניחשתם נכון. כלום. חוץ מלהמתין בסבלנות לקיץ, כמובן.
לכל החברים בימין מוצע להירגע: לעשות משהו מול עזה אין פירושו להחזיר שטחים או לאהוב ערבים. צריך לדעת ליצור משוואה חיובית מול הצד השני. לחשוב מחוץ לקופסה. דוגמה: לאפשר לכמה עשרות אלפי עזתים לצאת לעבוד בישראל. הרמטכ"ל בעד. שר הביטחון ליברמן בעד (!!!). כמעט כל דרגי הביטחון בעד. אירוע כזה ישנה דרמטית את המצב ברצועה. 40 אלף פועלים, פירושו פרנסה לחצי מיליון נפש ברצועה. פרנסה תלוית ישראל. הניסיון מלמד שבעלי אישורי עבודה לא מבצעים פיגועים (מה גם שיקבלו את האישורים רק מי שיעברו סינון קפדני).
אבל למרות "הוראתו" של ראש הממשלה, בשנתיים שלפני צוק איתן לא היו דיונים אסטרטגיים. אף אחד לא הרים את הכפפה. שוב ושוב ניתנה ההוראה, שוב ושוב לא קרה כלום. היועץ לביטחון לאומי, יוסי כהן, עסק באותם ימים בביצוע המסובך של תוכניתו הגאונית לגיוס סוכנת מעבר לקווי האויב, במטרה להפעיל אותה בשעת השי"ן ולהתמנות לראש המוסד. התוכנית הזו, אגב, הצליחה. חוץ ממנה, לא עשה כהן בשבתו כראש מל"ל כמעט כלום. אה, הוא גם תיאם את נסיעות וביקורי ראש הממשלה סביב העולם עם הסמכות העליונה, וגם התיישר עם כל הדרישות להכנת מסמכים הממליצים על מסעות רכש הזויים לטובת חיל הים (ספינות נגד צוללות, למשל). טוב, אבל זה סיפור אחר לגמרי.
בכל שאר הנושאים הוא הפגין אפסות מכמירה. בשולי דוח המבקר אפשר לזהות אי־שביעות רצון מתפקיד "היועץ לביטחון לאומי". אנשי המבקר אומרים, בשיחות פרטיות, כי ראש המל"ל הפך לנושא כליו של ראש הממשלה, סוג של סנג'ר אישי נייד, במקום מי שאמור לתכלל את עבודת המטה המדינית־ביטחונית של מדינת ישראל. כהן נמצא כבר במוסד (נקווה שביצועיו שם טובים ממה שהראה במל"ל). עכשיו יעקב נגל הוא מ"מ ראש המטה לביטחון לאומי. אין ראש קבוע. למה? כי בין יוסי כהן מהמוסד לעו"ד יוסי כהן מהמוסד הסגור, נתניהו לא מסוגל להתפנות ולמנות איש ראוי לתפקיד.
ומה יעקב נגל עושה? משרך דרכו בעקבות ראש הממשלה בכל אשר ייסע, מהודו ועד כוש (סינגפור ואוסטרליה גם), מאשר את כל גרסאותיו לדורותיהן (בנושא רכש הצוללות, הספינות, הסיוע הצבאי האמריקאי וכו'), מתפקד כאליבי אנושי חי שהעמיד את עצמו לטובת ביבי, במקום לשבת בלשכה ולעשות לילות כימים לטובת שיפור עבודת המטה החיונית של מערכת הביטחון, שהתבררה כעלובה, חובבנית ומרושלת בדוח המבקר.
3 מנהיג לתפארת: לא פחות מממצאי דוח המבקר, מזעזעת תגובתו של ראש ממשלת ישראל. מבקר המדינה מעיר לו הערות לא פשוטות. הוא ידע על איום המנהרות ועוצמתו, ובכל זאת דאג שלא יידעו עליו בקבינט. הוא לא הורה לצה"ל להכין תורת לחימה, לרכוש אמצעים ולאמן את הלוחמים ללחימה נגד מנהרות. הוא הגורם העליון האחראי לכך שהבנים שלנו נכנסו לעזה ביולי 2014 לא מוכנים, לא מוגנים לא מאומנים. הוא מתגלה לאורך כל המערכה כחסר מנהיגות, בורח מאחריות, כאילו "מורה" וכאילו "מחליט" אבל בעצם מאציל סמכויות והחלטות לשר הביטחון והרמטכ"ל, שניהם ביחד או כל אחד לחוד, לקבל את ההחלטות הקשות.
זה מזכיר את סיפוריו של מאיר דגן המנוח, איך נתניהו סירב לאשר בקולו מבצעים של המוסד שהביא בפניו, ולא עזרו הדרישות לקבל אישור מפורש, בקול רם, כדי שייקלט במכשיר ההקלטה שמקליט כל שיחת עבודה בין ראש הממשלה לראש המוסד. למה סירב? כי יותר מלחשוב על לוחמי המוסד המשוגרים לאי־שם, חשב נתניהו על ועדת החקירה שתחפש מי אישר את המבצע אם וכאשר. בצוק איתן הסכים נתניהו לכל ההפוגות (שעלו לנו בדם חיילים) ולכל הפסקות האש (עוד בטרם נפגעה מנהרה אחת), במאמץ נואש לברוח בחזרה הביתה בשלום. במקום לקבוע מטרות ולחתור להשגתן, הוא נגרר חסר אונים, נקרע בין בנט לבוגי, כדי לסחוט ברגע האחרון תיקו מחמאס.
רק אלוהים יודע איך האיש הזה הפך ל"מר ביטחון" במקומותינו. האיש שהניח לחמאס להפציץ את תל אביב במשך למעלה מ־50 יום, ולסגור את שדה התעופה בן־גוריון. ואחרי כל זה, במקום להתעטף במעט צניעות ולמלמל משהו בסגנון "נלמד את הדוח וניישם את הליקויים", נתניהו העדיף להסתער. לא היה לידו מישהו שירגיע אותו, יזכיר לו שלא מדובר כאן באחריות אישית נוסח לינדנשטראוס, אלא בהערות אופרטיביות בונות וראויות להתייחסות.
נתניהו הסתער על המבקר ואנשיו כמו שהוא מסתער על יריב פוליטי. בלי לחשוב, בלי לקחת שבויים, בלי להתחשב באמת. "בניגוד לדוח המבקר", הוא אמר, "אני מגבה את ראשי צה"ל". כלומר, המבקר הבוגדני, השמאלן הפוסט־ציוני, לא מגבה את מפקדי צה"ל! תוגש מיד תלונה לעו"ד שפטל! הרי זה תפקידו של המבקר, להעניק גיבוי לראשי צה"ל. כמו נתניהו. הבעיה היא, שהגיבוי של נתניהו ל"ראשי צה"ל" אינו אוטומטי. כשזה הופך להיות קצת קשה, נגד הרוח או הזרם העכור, הוא הראשון שלא מגבה אותם. ע"ע אלאור אזריה. מנהיג לתפארת.
טוב עשה נפתלי בנט שלא יצא למסע ניצחון השבוע. דוח המבקר מאמץ במלואה את גרסת בנט על איום המנהרות, ליקויי הטיפול בו, העובדה שלא התקיים דיון קבינט סביבו והעובדה המזעזעת שהקבינט קיים דיון בתוכניות האופרטיביות של צה"ל בעזה בלי שהתקיים דיון אסטרטגי על מטרותיה של ישראל ברצועה. מקריאת הדוח מתבהר המאבק הניטש סביבו בין שתי תפיסות עולם: התפיסה האקטיביסטית של בנט, סוס דוהר אסרטיבי, שמוחו קודח כל הזמן, מחפש פתרונות, חותר למגע והכרעה, חושב וגר מחוץ לקופסה. מולה, הגישה השמרנית, גישת הגנרלים דוגמת יעלון, שבילו עשרות שנים בשדות הקרב ומכירים את מוראות המלחמה.
יעלון, כמו ברק לפניו, כמו שרון לפניו, כמו כמעט כולם לפניו, מנסה לדחות ככל יכולתו את הסיבוב הכוחני הבא. הוא מבין את חוסר התוחלת, מודע לכך שאין פתרון, מנהל את המשבר ומתגלגל הלאה. בנט מנסה להשיג הכרעה. יעלון לא רואה במנהרות איום קיומי על ישראל. בנט לא רואה בהן איום קיומי, אבל מזהה בהן איום אסטרטגי: אם גלעד שליט נחטף ממנהרה, ואם 30 מנהרות חודרות רחבות מספיק לדהירת אופנוען מסוגלות לייצר חטופים נוספים, הרי שזה אסטרטגי. אולי בנט תמים מדי. אולי הגישה הגנרלית צינית מדי. מה מהקטבים הללו נכון יותר? לא יודע.
4 13 אזכורים: ב־28 באוגוסט 2014, בסיום הלחימה בצוק איתן, פצח השר גלעד ארדן במונולוג תקיף וכואב בקבינט. עד אז שמר על שקט יחסי. הפעם, כשקרה מה שקרה (כולל חטיפת גופתו של הדר גולדין ב"יום שישי השחור" ברפיח, מתוך מנהרה הגנתית), נשבר. אם שרי הקבינט היו יודעים את עוצמת איום המנהרות, אמר ארדן, הם היו דורשים לדון בו הרבה קודם. זה מוכיח את התזה של המבקר, שלפיה הסתרת האיום מהקבינט גרמה נזק.
אגב ארדן: בעדותו הראשונה אצל המבקר אמר שלא היה דיון על המנהרות בקבינט. אבל אז יצא ראש הממשלה בסיבוב הופעות הקיץ שלו, שם ניסה להוכיח שכן היה דיון. אז ארדן פנה שוב למבקר וביקש לעדכן את גרסתו. הוא נזכר פתאום ש"כן היו אזכורים". מזל שחזר לו הזיכרון. מצד שני, הוא היה הגון מספיק כדי לקרוא לזה "אזכורים", ולא "דיונים". זו התורה כולה.
נתניהו יצא עוד יותר עלוב: הוא ישב מול אנשי המבקר והקריא להם את הציטוטים שהקריא בפני מערכות התקשורת בקיץ שעבר. "נו?", שאל אותם בחיוך ניצחון כשסיים. אנשי המבקר לא ענו. הם לקחו את 13 הדיונים שעליהם דיבר נתניהו ומצאו עוד 5 דיונים רלוונטיים. הם קראו כל מילה מאלפי עמודי הפרוטוקולים של 18 הדיונים. הם עשו טבלה ובה פירוט כל דיון ודיון, הנושאים, כמה עמודי פרוטוקול, כמה שעות דיון, מה בדיוק נאמר, על ידי מי. התברר שנתניהו בסך הכל עשה חיפוש על המילה "מנהרות". מה שהוא מצא, זה 13 אזכורים, במשפט בודד, בדרך אגב.
זו התגלמות הכסת"ח שעליו נכתב בפתיחת הטור הזה. דיון לא היה, החלטות לא היו, חשיבה לא הייתה, מודעות לא הייתה. אנשי המבקר אמרו, בשיחות סגורות, שהם לא מחפשים דיון שהוקדש כולו למנהרות. מספיק להם פרק בדיון אחר. שעה. חצי שעה שהוקדשה למנהרות, שבה קיבלו השרים סקירה אמיתית ולא משפט בשולי משהו. לא מצאו. אז בשביל מה היה נתניהו צריך את מסע ההזיות והבדיות שערך בקיץ? כנראה בשביל עצמו. ואת עצמו, הוא שכנע.
ראש אמ"ן במבצע, האלוף אביב כוכבי, הוא סגן הרמטכ"ל המכהן והמיועד לתפקיד הרמטכ"ל הבא. כוכבי סופג הערות לא פשוטות בדוח הזה. כשנשאלו אנשי המבקר אם הדבר עלול לפגום במועמדותו לרמטכ"לות, ענו בשלילה. הערה עקרונית אחת סופג כוכבי, ותמציתה הוא "תגדיל ראש". נכון, לא הוא קובע את לו"ז הקבינט, אבל פקודת ההפעלה של אמ"ן קובעת שראש אמ"ן הוא המעריך הלאומי ובאחריותו לדאוג לכך ששרי הממשלה יקבלו את כל המידע החיוני. זה לא קרה. כוכבי, על פי המבקר, היה צריך לדאוג שזה יקרה. אין דיון בקבינט על המנהרות? אז שינדנד לשר הביטחון, אפילו לראש הממשלה, שידאג להשיג חצי שעה שבה יוכל להציג את הנושא לקבינט בצורה סדורה. כוכבי קיבל את ההערה הזו.
הערה נוספת נגעה ל"פערי המודיעין" במבצע. המבקר משבח את המודיעין שקיבלו הכוחות במסגרת "לוחמה מבוססת מודיעין" (קונספציה שכוכבי פיתח באמ"ן), וקובע כי היה זה "הישג מודיעיני חשוב". אבל המבקר קובע שהיו "פערי מודיעין משמעותיים" במידע על מנהרות בתוך הרצועה, בעיקר מנהרות הגנתיות, שפגעו בכוחות המתמרנים בשטח. לשון המבקר רומזת כי הפגיעה הזו אולי עלתה בחיי אדם. גם במקרה אחר, שבו ליקוי ב"פענוח השטח" על ידי אמ"ן גרם לכך שלא התקבלה התרעה על פיגוע שנעשה מתוך מנהרה, נרמז על פגיעה בחיי אדם. המבקר נזהר מאוד מהקביעות החד־משמעיות הקשורות לחיי אדם, אבל מי שקורא בין השורות מבין.
ואחרי כל זה: אין, לא הייתה ולא תהיה מלחמה שבה לא יהיו פערי מודיעין שיגרמו, בדיעבד, לפגיעה בחיי אדם. לא סתם אנחנו מנסים להימנע ממלחמות.
5 עוקפי המנהרות: נושא שצריך להדיר שינה מעינינו, הוא הפצצת הפירים המנהלתיים של המנהרות על ידי חיל האוויר. ההפצצה הזו עלתה בחייהם של לא מעט חיילים מאוחר יותר, בפעולה הקרקעית לנטרול המנהרות.
המזעזע בסיפור הזה הוא שההוראה לבצע את ההפצצה ניתנה אף על פי שבדיונים קודמים הובהר כי ההפצצה לא מנטרלת וכמעט לא פוגעת במנהרות. במי שהיא כן פוגעת זה בכוחות שמגיעים אחר כך כדי לפוצץ את המנהרות בשטח. כלומר, בצה"ל. במקום להיכנס לפיר ולבצע את תרגולת פיצוץ המנהרה, הכוחות נאלצים לבלות ימים ארוכים במאמץ לפינוי ההריסות שגרמה ההפצצה, עד שאפשר לזהות את הכניסה למנהרה ולהתחיל לפעול.
כששאלתי מישהו מהמעורבים: "אז למה, למען השם, הוחלט להפציץ?", הוא ענה לי "כי לא היה משהו אחר לעשות". גורם אחר אמר שבדרך הזו הדרג המדיני ניסה פשוט להימנע מפעולה קרקעית. התקווה הייתה שהמופע האורקולי של פצצות הג'יי־דאם חודרות הבונקרים ירגיע את הדורשים פעולה להשמדת המנהרות. העניין הוא שהם לא נרגעו, הפעולה יצאה לדרך, נמשכה הרבה יותר זמן מהמתוכנן. זהו מחדל.
לא היו הרבה צל"שים בדוח הזה, ובכל זאת למילה טובה (ואף יותר מזה) ראוי אלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן. לוחם, ענייני, אמיץ, שהתנגד להפצצת הפירים, תמך בפעולה קרקעית להשמדת המנהרות ואמר ביושר: אני לא שואף להיכנס לעזה, אני יודע שזה לא יהיה טיול קל, אבל לצערי אין לי דרך אחרת להגן על תושבי הדרום. אין לי אלטרנטיבה. אין מנוס מהפעולה הזו. תורג'מן אמר את הדברים מהרגע הראשון. הוא גם זה שהתרוצץ ואלתר, תוך כדי תנועה ותחת אש, את הטכניקה להשמדת מנהרות שפותחה תוך כדי המבצע.
נדמה לי שצה"ל ויתר על תורג'מן מוקדם מדי. יחד איתו הצטיין במבצע הזה מי שהיה מפקד אוגדת עזה, תא"ל מיקי אדלשטיין. כל השאר, כבר ידוע.
6 מה שגלנט שכח: אני נשאר עם שתי תמונות סיום. הראשונה: יואב גלנט, אלוף פיקוד הדרום לשעבר ומי שטרפד לעצמו את הרמטכ"לות במו ידיו, הוציא בשבוע האחרון את התסכול על בוגי יעלון ובני גנץ. כמה מכוער.
גלנט שכח לציין: גלעד שליט נחטף ממנהרה תחת פיקודו כאלוף פיקוד. בשנותיו בתפקיד הוא לא עשה כלום נגד מנהרות. בעופרת יצוקה הוא התהפך על אהוד אולמרט ב־180% תוך 48 שעות. כשאולמרט שאל אותו בפורום פנימי על האפשרות להמשיך את הפעולה, גלנט עודד אותו וטען כי ביצוע החלק השני יהיה מהיר וכמעט ללא אבידות. למחרת הוא קיבל רמיזה משר הביטחון ברק לשנות עמדה.
גלנט, שידע שברק עומד למנות אותו לרמטכ"ל, הגיע לישיבת הקבינט שאולמרט כינס לצורך המשך עופרת יצוקה, ולמרבה ההפתעה הודיע שהשלב הבא עלול לקחת שבועות עד חודשים ולעלות בעשרות אבידות. אולמרט כמעט התפלץ. לנוכח התנגדות האלוף, שאליה הצטרפו שר הביטחון, הרמטכ"ל ושרת החוץ, אולמרט התקפל. עכשיו, גלנט חכם.
זה הזכיר לי איך, לפני כמה שבועות, הוא ניסה לקחת לעצמו קרדיט על הגדר הדרומית שבלמה את מסתנני העבודה מסיני. גם כאן העובדות של גלנט הן פייק. כשהיה מפקד הפיקוד, תמך גלנט בבניית הגדר האלמנטרית בלבד. "גדר ממעידה", מהסוג הלא מושקע, נמוך וירוד. רק אחריו, בתקופתו של אלוף טל רוסו, הנושא עלה מדרגה והוחלט לבנות את הגדר המשודרגת הנוכחית. פרויקט שהחל אצל אולמרט, בוצע על ידי נתניהו (מגיע לו קרדיט על כך) ושייך לרוסו. לא לגלנט.
תמונת הסיום השנייה אירעה בעיצומו של צוק איתן. אודי סגל חושף, בערוץ 2, את המצגת שהציג צה"ל לקבינט על ההשלכות של כיבוש הרצועה: מאות הרוגים, נזק, הסתבכות בבוץ העזתי וכו'. כל זה קורה תוך כדי ישיבת הקבינט, שבה מוצגת אותה מצגת. שרת המשפטים ציפי לבני יוצאת רגע מהקבינט לשאוף אוויר. על מסך הטלוויזיה במסדרון היא רואה את המצגת שזה עתה ראתה בחדר.
לבני, שאף פעם לא תהיה מועמדת לתואר המדליפה המצטיינת, מזועזעת עד עמקי נשמתה, חוזרת בסערה לחדר. "אתם יודעים שהמצגת שראינו פה כבר שודרה בטלוויזיה?", היא שואלת את ראש הממשלה והשרים. במצב רגיל נתניהו היה מקים שערוריית ענק, מפזר את הישיבה, מודיע שכל השרים ייבדקו בפוליגרף ומצית לעצמו סיגר כדי להירגע. אבל זה לא היה מצב רגיל. נתניהו זע באי־נוחות על כיסאו ומלמל משהו. הוא לא דרש חקירה ולא עצר את הדיון. כל היושבים בחדר ידעו מי עומד מאחורי ההדלפה הזו.
חלק מהשרים אמרו אחר כך, בשיחות סגורות, שמדובר בנתניהו. הוא הדליף את המצגת כדי להסתתר מאחורי צה"ל. זה לא אני ההססן והפחדן כאן, זה הם. היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין דחה את כל הדרישות לבצע בדיקה ולאתר את המדליף. אחר כך עוד מעז נתניהו למדר את הקבינט ממידע חיוני בגלל ההדלפות. ומה הכי חשוב? שההדלפה ההיא המיטה נזק עצום על צה"ל ועל המדינה, בעיצומו של צוק איתן, כי חמאס הבין ולמד ממנה שאין לישראל אופציה להפיל אותו. המצגת הרגיעה את חמאס. הדלפתה הייתה פשע, לא פחות.
7 פרקטיקה מוכרת: מי שראה את תחקיר "המקור" על פרשת הצוללות והספינות השבוע, שאל את עצמו מדוע רק עכשיו הואיל בטובו פרקליט המדינה לעבור מבדיקה לחקירה. ומדוע, כשהוכרזה החקירה, היה דחוף להודיע ש"ראש הממשלה אינו חשוד". ואם יש במשטרה עדות מפורטת של האלוף דן הראל שלפיה נתניהו הוא זה שדחף ולחץ לביטול המכרז הבינלאומי לרכישת הקורבטות, איך ייתכן שכבר עכשיו צריך להודיע ש"אינו חשוד?" ומי בכלל המציא את הפרקטיקה הזו, שלפיה בתחילת חקירה מודיעים מה לא ייחקר? יכול להיות שזה אותו ממציא שהמציא את פרקטיקת ה"בדיקה", שמאפשרת לכל הצדדים לטייח ולתאם עדויות בטרם חקירה? ומאיפה אתם יודעים לאן החקירה הזו תוביל? יש מצב שאתם כבר החלטתם לאן היא תוביל?
ככל שמצטברים הנתונים והדיווחים מתוך חדרי החקירות והדיונים, כך מתחזקת התמונה העכורה והמעציבה: אוכפי החוק ושומרי הסף בישראל שומרים בעיקר על עצמם, ואולי על עוד כמה. לא על החוק, ולא על הסף.
***
ולסיום, מפלגת העבודה. ח"כ סתיו שפיר הצטרפה השבוע למחנה הולך וגדל של התומכים בפריימריז פתוחים בעבודה. היא מתואמת עם ציפי לבני, שתומכת מזמן. גם אלדד יניב, שהודיע על התמודדות, דוחף בכל הכוח. הרצוג מתלבט. הוא לא רוצה שזה ייראה כאילו הוא מנסה לדחות את הפריימריז (פריימריז פתוחים פירושם דחייה). הרבה תלוי בעמיר פרץ ואראל מרגלית. פריימריז פתוחים יכולים לפעול על העבודה כהחייאה במכת חשמל. זה מייצר באזז, תכונה ותקשורת. זה יכול גם למשוך כמה מועמדים חיצוניים לגמרי, שלא חולמים לגעת בעבודה עם מקל בגלל המנגנון, הממסד, הבירוקרטיה ו"החברים". בקיצור, מעניין שם.