בת שבע: מהלימודים באולפנה לריקודים הסלוניים

אני ובת שבע באמצע שנות ה־20 לחיינו. אני מכירה אותה עוד מהאולפנה, שבה למדנו יחד. היא לא תודה בזאת, אבל אם היו מבקשים ממנה לבלות איתי בתקופה ההיא, או להתכונן איתי למבחן, היא הייתה מבטלת את האפשרות. אין הרבה מה לעשות עם זה: אני אדם צבעוני.

מאז כבר התחתנו. היא לישראל עזורי ואני ליעקב עזורי, אחיו התאום. עברנו לגור באותו הבניין, בדירות שקיבלו מהוריהם. מכאן ידעתי שדרכי קצרה אליה. תוך שבוע כבר בישלנו יחד, קישטנו את לובי הבניין והחלפנו כיסויי ראש. 

כשבא ילד אל רחמי, היא שמחה בשבילי אף יותר מהורי. אמרה לישראל בעלה שימסור ליעקב בעלי עלון של טבעות ויבקש ממנו לקנות לי אחת ולתת לי אותה כשאלד. היא ליוותה אותי לכל הבדיקות, עלתה איתי אל קברי צדיקים לבקש לידה קלה. וכשהבטן גדלה, עזרה לי בניקיון הבית. 

***

הדברים נשמעים פשוטים. יכול להיות שהם באמת היו כאלה. היום הם קצת שונים. כשהגעתי לחודש השמיני, כשגופי בקושי עמד בעומס ובלוטות הזיעה עבדו שעות נוספות, בת שבע בילתה איתי המון. בוקר אחד היא ירדה אלי להכין לי ארוחת בוקר. נתנה סידור בידי וביקשה שנתפלל. אמרתי לה שיעקב קנה לי טלוויזיה, שלא אשתעמם בזמן חופשת הלידה. 

בת שבע פערה את עיניה. “איך גרמת לו לקנות לך טלוויזיה? רק את מסוגלת, מירה", אמרה. 

“זה לא כל כך נורא כמו שמציגים את זה", הסברתי. “פתחנו רק את הערוצים הרגילים. גסויות כמעט אין, כשיש אני מעבירה ערוץ".

הדלקתי את הטלוויזיה. בת שבע התיישבה לידי וביקשה “נו מירה, בואי נתפלל, שלא אאחר לעבודה". לקחתי את הסידור ממנה, אבל לא הורדתי את מבטי מהמסך. “תראי", אמרתי, “כתבה על הכותל בערוץ הדתי". 

בת שבע הפנתה גם היא את מבטה לכיוון הטלוויזיה. “מה זה? ממתי יש ערוץ דתי?", מלמלה. 

שמחתי על ההתעניינות שלה והגברתי את עוצמת הקול. “את רואה, זה באמת לא נורא", הרגעתי. 

על רקע הכתבה נשמע שיר. “אל תירא, ישראל, אל תירא, כי גור אריה הלא אתה, ואריה אם ישאג - מי לא ירא?". קמתי ממקומי והתחלתי לנוע מצד לצד. שרתי יחד עם הטלוויזיה. בת שבע צחקה, צחוק אמיתי. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את צחוקה המתגלגל ואת הנחירות הקטנות היוצאות מאפה. “את נוחרת בת שבע?", התחלתי לצחוק גם אני. 

היא שתקה לרגע ואז סיפרה: “כן, אבל הסתרתי את זה מישראל עד אחרי החופה", צחקנו שתינו, יחד. גם בת שבע קמה ממקומה. היא אחזה בשתי ידי ורקדנו לנו את השירים המתנגנים על הכותל המערבי. התפרענו, הסתובבנו, מהסלון עד למטבח ובחזרה. כשפסקו השירים וחזר השידור לאולפן, התיישבנו עייפות על הספה. אחזתי בבטני, תשושה, ובת שבע ניקתה את המצח. “אפילו בחתונה שלי לא רקדתי ככה", אמרה.

“בטח העובר שלי עם סחרחורת, מסכן של אמא", הוספתי. בת שבע שוב צחקה, נראה היה כי כל מילה שאגיד תצחיק אותה. שמחתי על כך. 

מנחה האולפן דיבר על השמצות הערוץ הדתי על ידי הערוצים החילוניים. על הפרודיות המשודרות עליו בכל כלי התקשורת, על הדרת הקהל הדתי, על יצירת קרע בינו לבין שאר הציבור. “ואם אינך יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם", הוא קבע. ואז נעמד וביקש מהקהל באולפן לקבל במחיאות כפיים את דן שניאור, המנחה החילוני החדש, הטאלנט של הערוץ המסחרי הגדול במדינה. 

אני ובת שבע הכרנו את אותו דן רק ממהדורות החדשות שסיפרו על פיגוע. לא באמת הבנו איזו רעידת אדמה בעולם התקשורת הוא יוצר במעבר שלו לערוץ הדתי. 

דן התיישב בכיסאו החדש, הביט למצלמה וסיפר כמה הוא נרגש. הוא סיפר שסוף־סוף, בגיל 40 וקצת, הבין שכסף זה לא הכל בחיים ושיש מטרות מקודשות קצת יותר. הוא רצה לגרום קצת נחת לאביו הדתי ההולך כל שבת וחג לבית הכנסת. וכשראה איך חבריו חובשי הכיפה הסרוגה מביטים בו בהערכה, כשסיפר להם על אפשרות המעבר, הוא החליט לא להביט לאחור. 

“כל הכבוד לו, באמת כל הכבוד", פרגנה בת שבע. 

אחר כך בירך המנחה החדש “שהכל נהיה בדברו" ושתה קצת מים מהכוס המונחת על שולחנו. כשסיים, לחש “ברוך השם". 

עכשיו דן התחיל לעבוד. תחילה סיפר לקהל באולפן שבכל שבוע אשתו חוזרת מהריקודים הסלוניים מדושנת עונג ומסופקת - והוא מלא קנאה. תחילה משום שהיא רוקדת עם גברים אחרים, אבל אחר כך הייתה זו קנאה על חדוות הריקוד שלה ועל ההגשמה העצמית שלה.

אני לא יודעת מה לחשו לו באוזנייה, אולי לא היה ראוי שיספר את הסיפור הזה, כי מיד הוא עבר אל רשימת התודות למי שסייע לו להגיע למעמדו. הסתכלתי על בת שבע: “ריקודים סלוניים?". 

בת שבע לא אמרה מילה. חששה לחטוא בדבריה. רק קמה ממקומה ואמרה בשקט: “אני מאחרת לעבודה, אם את צריכה משהו תתקשרי אלי". היא ניגשה אל הדלת ורגע לפני שיצאה לחשה: “מעניין מה פשר הריקודים האלה".

***

אני מתארת לעצמי שאם אני ובת שבע לא היינו צופות בתוכנית ההיא באותו הבוקר, אולי הדברים היו נראים מעט אחרת. בכל בוקר, קצת אחרי שמונה, כשילדי בעגלה וילדה של בת שבע בבטנה, היא מתייצבת בביתי. מאז שנכנסה להריון פניה הפכו מוארות ולבושה פחות צנוע. היא מכניסה דיסק למכשיר ה־DVD ומצווה: “נו, בואי". 

פעם זו המנגינה של “בסמה מוצ'ו", פעם פסקול הסרט “סיפור אהבה" ופעם “צ'ה צ'ה צ'ה" קצבי. המורה בדיסק מלמדת אותנו צעדים ומעודדת ב"כל הכבוד! בדיוק ככה!", כאילו היא באמת צופה בנו. 

אני אוחזת בידיה של בת שבע ומנסה להדביק את צעדיה. אם היו נותנים לי לבחור תחביב, לא בטוח שהייתי הולכת על ריקודים סלוניים בתוך סלוני הקטן, עם אישה הרה ששומרת על הדת. אבל כשבת שבע רוקדת איתי, אני מרגישה כאילו מלאכים עושים סביבנו מעגל ומוחאים כפיים.

לפעמים, בלילות, כשבעלי שוכב לצדי ועוצם את עיניו מוקדם מהצפוי או מהרצוי, ופותח בנחירותיו, אני נזכרת בבת שבע. ואז צוחקת לעצמי בשקט כדי לא להעיר את הבית, מביטה בשעון הקטן ולוחשת את כל התפילות שאני מכירה, כדי שהבוקר יגיע במהרה ובת שבע תופיע בדלתי, עם בטנה הקטנה, ותדרוש: “קומי כבר, בואי נרקוד, לפחות עד שיבוא המשיח".