נניח שהיועמ"ש, ההמלט המתייסר של המציאות הישראלית (מקווה פרשניתנו לענייני התחלת הסוף), יתעשת - ואחרי חשבון נפש יבין שאינו יכול יותר להיטיב לכאורה עם מיטיביו. שהרי הרקורד שהרה"מ והרה"מית צברו עד עכשיו, באינסוף פרשיותיהם, עלול ללמד לכאורה על אובדן יושרה ואחריות ציבורית ואישית, על התפשטות ריקבון ושחיתות בממשל ובמנהל הישראליים ועל אחיזה גוברת של ההון בשלטון. נניח שיצליח לעצור את רדיפתם הנואשת של הזוג המל(א)כותי אחרי כבוד, אמפתיה וגדוּלה בעולם ("פגישות היסטוריות", הם שבים ואומרים בהתרגשות לעיתונות המתפעמת, בערוץ 20 וב"ישראל היום", על פגישותיהם עם מנהיגים אוהדים, שימשיכו ממילא לתמוך בפתרון שתי המדינות ויתנגדו להרחבת ההתנחלויות). נניח שישלים היועמ"ש את חקירותיהם, ואפילו יפתח מחדש תיקים שנסגרו, כ"ביבי טורס", שמחזק את תיק 1,000; ונניח גם שהוא ופרקליט המדינה שי ניצן לא יוכלו להימנע מחקירת רה"מ על חלקו בעסקאות הצוללות, המספנה והספינות ויגישו כתבי אישום, והביבי והשרה ייאנסו להיפרד מהמלוּכה – חלום באספמיה?! - מה אז?

מי יחליט על מ"מ רה"מ, שנמנע במכוון מלבחור יורש? האם מירי רגע־רגע־רגע תנהל את חיינו, שהרי אין נאמנה ממנה למיטיביה האשכנזים מהאליטה? ואולי צחי הנגבי, שעובר באלגנטיות מנאמנות לנאמנות? או יריב לוין, שאישיותו תרתיע את כל אויבינו, בפנים או בחוץ? ואם יוקדמו הבחירות מ־5.11.2019? הרי בליכוד תפרוץ מלחמת דמים בין המועמדים, והמפסידים יתמכו בבנט. וזה, הקומבינטור הגדול, הפּוֹנִי של 100 טריקים, יסתער על כל המרחב הפוליטי, יפרוץ לליכוד כמשיח צִדְקָם, יקרוץ לשמאל וללפיד בשובבות תל־אביבית ויישבע ביקוד אמונים לאלוהי א"י השלמה והמסופחת ורבניה. תאומתו הפוליטית, שקד, בוודאי תסייע כשרת המשפטים לנקות לפניו את הדרך.
מפלגת העבודה הנובלת, אם היא חפצת חיים, חייבת לסלק את הרצוג, איש טוב אך לא מנהיג, כדי שלא יפריע להתאוששותה, לחזרתה לעקרונות הייחודיים, למאבק ולרלוונטיות. יש בה המון לוחמים טובים ובראשם ציפי לבני ועמיר פרץ. בר־לב, שפיר, מיכאלי, יניב, מרגלית, גבאי, סמיה, שמולי, רוזנטל ויחימוביץ' (אף שחטפה קצת, ובצדק) ראויים בהחלט, בתנאי שיתלכדו סביב ההנהגה החדשה. אין מקום למשחקי אגו במפלגה אובדת דרך ועתיד. פרץ יעזור להביא את אשכנזי וברק. לבני תיצור גוש מרכז־שמאל רחב עם אידיאולוגיה ברורה. 

השאלה אם לפיד, רה"מ בסקרים, שמתעב כל מה שמשמאלו ומתחנף לכל מי שמימינו, יואיל להשתתף במאבק הקריטי להצלת עַם ישראל מדינמיקת המדרון הימינו־דת המשיחיסטי. כי ברית לעומתית בין לפיד (כרה"מ, אחרי הבחירות), ואחיו בנט (כשר הביטחון) ובהשראת נערי הגבעות, הרבנים הקיצוניים, בן־גביר, "הצל", להב"ה ו"לה פמיליה" היא אפשרות מסויטת, שעלולה להתגשם לפני שתספיקו להגיד: "עוד תתגעגעו לביבי ושרה".
בינתיים יש לנו ר"מ נחקר, מופחד ועוין, כחברו טראמפ, שבכל יום מתפרסם משהו חדש בגנותו (הפרסום האחרון: עוד הימלטות פחדנית מיוזמת שלום חדשה, עם מנהיגי מדינות ערב הסוניות והרצוג. שהרי מעולם לא החמיץ נתניהו הזדמנות להחמיץ הזדמנות). עד שיעמוד מול שופטיו, הביבי תמיד יחפש איומים קיומיים בחוץ, כדי לברוח מהמאיימים על קיומו כמנהיג, בפנים. עכשיו זו שוב איראן, שסוגרת עלינו מצפון, בחסות הפוטין, נערצו, שעזר בחימושה ובגִרְעונה וסייע להתפשטותה המאיימת. כדאי לזכור: רה"מ מעולם לא צייץ מילת ביקורת על נשיא רוסיה. שנאמר, אמור לי מי אתה. מידידיךָ אזהר בעצמי.