"תסמונת המתחזה" היא תסמונת שבה אדם מעריך את יכולותיו בחסר, מרגיש שהתדמית שנוצרה לו בסביבת העבודה, לדוגמה, אינה תואמת את מה שהוא יודע על עצמו ועל ידיעותיו ושקרב היום שבו יתגלה סודו הגדול וכולם יבינו שהוא, ובכן... מתחזה. בניגוד מוחלט לגישה הצה"לית הידועה של ״נכון, לא נכון - קשקש בביטחון״ או ״פייק איט טיל יו מייק איט״, אצל ״המתחזים״ המסיכה דווקא מייצרת יותר לחץ מאשר ביטחון.
תחייכי כשאת עצבנית ותראי איך מצב הרוח ישתפר, תעמדי זקוף ותרגישי בטוחה יותר בעצמך, תתאפרי, תהיי מי שאת רוצה להיות - בסוף זו תהיה המציאות, לא? לא עובד אצל אלה. אולי פורים הוא דווקא זמן טוב להתאמן.
המסלול של ריצת שבת בבוקר מסתיים בבית קפה. כשאנחנו מזיעות ומתנשפות ומחפשות מולקולות חמקמקות של חמצן אנחנו רואות אותם, יושבים להם בבגדי ספורט שנראים מיליון דולר ונעליים של אצנים מקצועיים, מעשנים סיגריה על כוס של נס. גדול. עם הרבה חלב. ואולי גם קרואסון נחמד בצד. הם לפני הריצה, שאולי בכלל לא תגיע היום אבל הם מבחינתם קמו בבוקר, דחסו את עצמם ממש כמוני לבגדים צמודים מדי וירדו לים. אני אולי מרגישה טוב עם עצמי שהזזתי כמה שרירים בעליבותי, אבל הם מרגישים אפילו טוב יותר, אני בטוחה בזה. הם לבשו את מה שצריך ואכלו את מה שצריך. חיים את החלום.
הוונביז (wannabies). רק בפורים הם מרגישים שהם מתחפשים. בשאר השנה הם לובשים את התחפושת כל כך טוב, עד שלפעמים אפילו הספקנים ביותר משתכנעים שהם מי שהם מציגים. אתה לא תספר לאלה שהם לא עשו ספורט היום כמו שלא תשכנע את ח״כ כבל שהוא עשה דיל עם יחימוביץ'. לא תערער את תפיסת עולמו של נתניהו אם תגיד לו שיש בעיה עם מתנות בשווי עשרות אלפי שקלים מחברים בדיוק כפי שנועה קירל לעולם לא תבין למה אומרים שהקליפים שלה פרובוקטיביים. ישנה המציאות כפי שהחברה תופסת אותה - וישנה המציאות בעיניים של הוונביז.
תכלס, כולנו וונביז. רק לפני שתי פסקאות כתבתי ״ריצת שבת בבוקר״ כאילו אני מינימום יוסיין בולט, כשבפועל נגררתי בשיער לים כדי לשבור את דממת האלחוט הספורטיבית שלי זה כמה חודשים. אנחנו מעולים בניתוח התנהגויות של אחרים כולל הסברים מפורטים, אקדמיים כמעט, איפה הם טועים לגבי עצמם, אבל אנחנו? אנחנו פיקס. מודעות עצמית היא שמנו השני. ממש כמו כולם אנחנו ננסה להמציא את עצמנו מחדש בסביבה של אנשים שלא מכירים אותנו, אנחנו נגייס ביטחון עצמי שלא ידענו שיש בנו בראיונות עבודה או במכירות ולא נמצמץ כשנעמוד מול ציבור הבוחרים שלנו כשנשקר להם בפנים. בעצם, אנחנו בכלל לא משקרים, אנחנו מאמינים במה שאנחנו אומרים במאה אחוז, פשוט לא מתחייבים שייצא לנו. אל תהיו קטנוניים או ילדותיים לצורך העניין.
הוונביז חיים טוב יותר. הם מתאמנים על בסיס יומי בלספר סיפור לעצמם, על עצמם. בהתחלה הם אולי קצת מתגרדים מהנתק המסוים מהמציאות אבל גם זה יעבור. כשזה יעבור, זה בכלל לא משנה מה הייתה נקודת הפתיחה - הם במקום אחר עכשיו. יפי הנפש יגידו שהכל בראש שלהם אבל מה שהם לא מבינים זה שמה שקורה בראש שלהם הוא הכי חשוב. כל עוד הסיפור שלהם לא פוגע באף אחד ובו־זמנית משדרג להם את החיים - למה שלא תפרגנו? למה שלא יספרו לעצמם שהם עושים ספורט? שהם מצליחנים, אהובים, מצחיקים ונאים. רק שלא ילכו לאמת את המידע הזה באיזו תוכנית ריאליטי ויחטפו מנת מציאות צוננת לפרצוף והם יחיו באושר ועושר עד סוף ימי חייהם. גם אם מישהו יגיד להם אחרת - הבעיה היא כנראה בו. העמדת פנים, גם אם רק עדינה, בגימורים, יכולה להיות מועילה ביותר.
הבעיה עם מסיכה היא שבשלב כזה או אחר משהו בה נהיה לא נוח - פתאום יש אדים על המשקפיים או שהאף מתחיל לגרד ואז אין לך ברירה אלא להוריד אותה, רק לשנייה, רק כדי לפתור את המצוקה. אם השקעת בתחפושת מלאה, אתה מוצא את עצמך פתאום עם הפרצוף שלך ועם גוף של צב נינג׳ה, או משהו כזה. זה נשמע כמו משל עמוק, אבל זה פשוט תיאור מצב של כל ילד שני היום בפורימונים בבית הספר. תחפושות הן לא עניין נוח, והן גם תמיד הימור עם מזג האוויר ההפכפך בתקופה הזו של השנה. קחו מזה מה שתרצו.
אי אפשר להתעלם מהיתרונות הברורים של פורים, של תחפושות, של מסיכות באופן כללי. לפעמים הסתרת הפנים היא בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לשחרר קצת עכבות ולהתנהג כפי שהיינו רוצים להתנהג אם לא היינו ביישנים או חרדתיים או סתם עצורים. אנחנו לא באמת וונביז - לפעמים אנחנו פשוט רוצים למדוד אופי של מישהו אחר.
״ריצת שבת בבוקר״ עאלק, כולה רצתי פעמיים. ראיתם איך עושים את זה?