במקום לחשוב מה לעשות בארבעה מיליארד שקל שנפלו בחיקו הממוזל, ראש ממשלתנו היה צריך לקום ולנסוע לתל אביב כדי להופיע בבית משפט השלום במשפט דיבה נגד אדם שכתב חדשות מרעישות בפייסבוק: אשת ראש הממשלה, כך נטען שחור על גבי מסך בפייסבוק, זרקה אותו מרכב באמצע הלילה.
אני מניח שחובבי בידור תכננו להגיע אתמול לאולם בית המשפט כדי לתפוס מקום ולבלות בוקר בלתי נשכח. נכונה להם אכזבה. המשפט אמנם לא התקיים בדלתיים סגורות, אבל לא כל אחד יכול היה להיכנס, רק עיתונאים ובעלי אישורים. לא חבל? יכולים היו להעביר את המשפט להיכל התרבות, וכך הצדק היה נראה, ולא היה כיסא פנוי באולם.
האם מרק צוקרברג חשב שזה מה שיקרה בסופו של דבר לפייסבוק, שהמציא כדי לדרג את הבנות שלמדו איתו באוניברסיטה? אני בטוח שלא. אבל זה מה שקרה. כל אחד מתבטא בפייסבוק, והנה הבעיה הגדולה שנוצרה בעולם המידע: אין עורך. אם יגאל סרנה היה שולח את הידיעה לעיתונו, אני מניח שאפילו אם היה באותו יום הזוטר שבעורכים, הוא היה דורש לצרף תגובה, וסרנה עצמו, מתוך שילוב של אחריות וחשש, היה מבקש להצליב עדות ואולי לספק הוכחה. רק אם זה היה עובד את המבחן הזה, זה היה מפורסם, ואם זה היה שגוי העיתון היה נתבע יחד עם העיתונאי, והעיתונאי היה מוגן. יש אפילו ביטוח למקרים כאלה.
צריך גם לזכור שבפייסבוק עיתונאי איננו עיתונאי, אלא בעל אותו מעמד של כל כותב אחר, ולכן אינו יכול לטעון להגנה על המקורות שלו. אחרת כל אחד שכותב בפייסבוק יכול לטעון שהוא עיתונאי, ומצד שני כל עיתונאי יכול להמציא בפייסבוק עובדות מכפישות על שכן שלא הסכים לתמ”א 38, וכשישאלו אותו מנין, לטעון לחיסיון המקורות שלו. בפייסבוק אתה כותב לבד, מחליט לבד מה טעון הוכחה ומה לא, וגם נתבע לבד. אני אישית לא מאמין לחומר בלתי מבוקר שמתפרסם בפייסבוק או באתרי אינטרנט שלא פועלים תחת מטרייה מקצועית של עיתון.
נתניהו העיד, ועל פי עדות מקור שהיה באולם המשפט, גם שפע שנינויות ועקיצות, ולא פעם דיבר אל העיתונאים בקהל במקום אל השופטים. שרה העידה באיפוק וברצינות, וטענה על כאב הרדיפה אותה. המשפט הפעם הוא בעצם הגנת גבר על אשתו מפני המכפישים אותה. אי אפשר לדעת מה יהיה פסק הדין. בית המשפט אינו צפוי. אני רק בטוח שאם גבר היה זורק אישה מרכב באמצע הלילה, היינו רואים בו פושע שאין אפילו סיכוי לשקם אותו; ואילו ריב במשפחה שבו אישה זועמת זורקת גבר מן הרכב נחשב לרכילות על ריב במשפחה, שלא מפרסמים בחברה טובה, אלא מתוך שנאה גדולה וחוסר טעם קיצוני.
כעיתונאי, אני רוצה להגן על חופש הביטוי ועל החיסיון העיתונאי, אבל גם לחסום שנאה פוליטית חסרת מעצורים וחסרת הוכחות, ואת הצפתנו בזרמי רכילות זוהמה.