עין לציון: כמה מסקנות מהעסקה המרשימה של מובילאיי ואינטל

העובדה שאינטל קנו את מובילאיי בסכום אסטרונומי היא הישג אדיר, וגם מבחינת אינטל הענקית מדובר בהפגנה מרשימה של חשיבה אסטרטגית. אינטל בנתה את כוחה ואת הונה על היכולת למזער שבבים המבוססים על סיליקון. אלא שהיכולת הזו קרובה למיצוי. בנוסף סובלת אינטל מזניחתו של המחשב האישי לטובת המכשירים הסלולריים. צריך הרבה ענווה ומעוף כדי להבין שהמפתח לשוק חדש שחברת ענק כמו אינטל משוועת לו נמצא בחברה ירושלמית. 

עצוב לחשוב עד כמה גדול הפער בין היכולת והחשיבה האסטרטגית שמפגין המגזר הטכנולוגי־עסקי בישראל לבין החשיבה השלפנית וקצרת המועד שמפגין השלטון. דוגמאות לא חסרות: גלעד ארדן, שר תקשורת מהליכוד, מקים תאגיד שידור שראש הממשלה קורא לו "תאגיד השמאל"; מפוני עמונה, שהיה ברור מראש מתי הדד־ליין לפינוי בתיהם, שובתים שביתת רעב ללא קורת גג מעליהם למרות הבטחה מפורשת להקמת יישוב חדש עבורם; "כלכלת השיאצו" של שר האוצר משה כחלון, מושג שנאלצתי להמציא כדי לבטא מדיניות כלכלית שעיקרה - הבה נפעיל לחץ במקומות שבהם אנו יודעים שהציבור רגיש ונקווה שיהיה לזה אפקט חיובי על המערכת כולה. כך למשל הוא הנהיג מיסוי על דירה שלישית ובכך העלה את דמי השכירות לצעירים ופגע בקשישים (גם אם הם אמידים מהממוצע, זה לא פשע) שדירה שלישית הייתה דרכם לא להיות לנטל על ילדיהם בערוב ימיהם. כך מייבאים מוצרי מזון מחו״ל ופוגעים בחקלאים, והכל למען הישגים קצרים שניתן למדוד אותם בטווח הקדנציות הקצרות של ממשלות ישראל.

היה מחמם לב לשמוע את שמואל חרל"פ, המשקיע שהרוויח בגדול ממכירת מובילאיי, חולם הלאה על "סיליקון ואדי" למגזר הערבי ו״תורה והייטק״ למגזר החרדי. יזמים פרטיים כאלה, שיש להם חזון ואחריות לחברה שבה צמחו, הם אלה שמסוגלים יותר מכל ממשלה מכהנת לאחות את הקרעים בחברה הישראלית. בעוד חלק מהפוליטיקאים דווקא ניזונים מהקרעים ומרחיבים אותם, המגזר העסקי־טכנולוגי יכול לראות בקבוצות הללו פוטנציאל של כוח עבודה מצוין, שמאוד רוצה לעבוד ולהשתלב בחברה. ה"סיליקון ואדי" של חרל״פ יכול להציע הרבה יותר תקווה מההטפות הלאומניות של חנין זועבי או הדתיות של השייח' סלאח.

בעולם החדש שבו מכוניות נוהגות את עצמן, מה יהיה על כל האנשים שכישוריהם הובילו אותם להתפרנס עד היום כנהגים? מה יעשו העוסקים בעבודות כפיים שיוחלפו על ידי רובוטים? השאלה הזו בוודאי מטרידה לא מעט אנשים, אולם לא צריך להיבהל. הבעיה הזו קיימת כבר שנים, משחר המהפכה התעשייתית. 

בשנת 1863 כתב סמואל סמיילס את ספרו החשוב: "Industrial biography: iron workers and tool makers". הספר מתאר את המתח בין יצר ההתפתחות שיש לחברה המבקשת להתקדם לבין המגמה שמבקשת לשמור על הקיים, לטובת אלה הנהנים מהמצב כפי שהוא בהווה. הספר מתאר למשל איך איבדו העגלונים את פרנסתם כשמנוע הקיטור נכנס לפעולה ואיך התנגדו חרשי הברזל באירופה לכניסתן של המכונות התעשייתיות לתחום ייצור כלי הברזל. 

החרשים שייצרו את הכלים ניסו למנוע את הייצור ההמוני, אולם כמובן כשלו והקדמה ניצחה. התוצאה לא הייתה עוני המוני כפי שהם התריעו, אלא להפך, הוזלת מוצרי הברזל תרמה לעלייה ברמת החיים של האדם הפשוט בעולם המערבי, שכיום עולים על שולחנו מוצרים שלפני 200 שנה היו נחלתו של מלך אנגליה. דבר דומה יקרה כאן עם כניסתן של המכוניות האוטונומיות, כשמחירי ההובלה היבשתית של מוצרים בעולם יירדו פלאים. ובכל זאת, צריך לדאוג גם לחרשי הברזל והפתרון הוא ליצור גמישות תעסוקתית. וכאן יש לנו לאחרונה בישראל נקודת אור. 

תוכנית חמש היחידות והדגש על חינוך טכנולוגי שמוביל שר החינוך נפתלי בנט הם דווקא דוגמה לחשיבה נכונה קדימה. הודו וסין הבינו את זה ושמו דגש על חינוך טכנולוגי ומדעי, ובכך שיפרו פלאים את מעמדן הכלכלי והבינלאומי בעשורים האחרונים. טוב שאנחנו קופצים על העגלה הזו, כדי שגם בעתיד נוכל לראות חברות ישראליות וירושלמיות כמו מובילאיי שמסמנות את העתיד לחברות בינלאומיות. אני לא חושבת שעל זה נאמר "כי מציון תצא תורה", לשם כך אנחנו צריכים להיות חברת מופת ואנחנו עוד לא שם, בינתיים אפשר אולי להסתפק בזה שציון תציין לרכב האוטומטי לאן לפנות.

סיפור חסידי לסיום שמראה שיש מקום גם לנהג הפשוט וגם ליזם ההייטק, גם לנפח וגם לרב, והם יכולים אפילו להפרות זה את זה: ה"יהודי הקדוש" (הרב יעקב יצחק רבינוביץ' מפשיסחה) הודה בפני תלמידיו שהגיע לגדולה ולהצלחה רק בזכות נפח אחד. 

וכך היה הדבר: בתקופה שהיה עוד צעיר לימים וגר בבית חמיו שבעיר אפטא, התגורר בשכנותו נפח, שהיה עמל בעבודתו כל היום. בשעת לילה שמע היהודי הקדוש כי הנפח ממשיך להכות בקורנסו. אמר בלבו: "נפח זה עובד קשה ובמסירות רבה כל כך ואינו שוכב לישון, כדי לפרנס את עצמו בעולם הזה. אם כן, איך אוכל אני להפסיק את לימודי ולהפסיד את חיי העולם הבא שלי בשינה?". כששמע הנפח את קול לימודו של היהודי הקדוש אמר גם הוא בלבו: כיצד אוכל להפסיק לעבוד ולשכב לישון, כשאברך זה עדיין לומד". על זה נאמר תחרות בריאה.