לפני זמן מה התחילה הגברת קיפניס לרוץ. האמת היא שבין שנינו דווקא אני זה שצריך לרוץ - שלא לומר לנוס על נפשו ועל לבו, אבל בעוד אני מתמקד בהופעות אורח בחדר הכושר ובמרוץ הלילה של תל אביב אחת לכמה שנים מעוברות, הרי שהגברת פיתחה סיבולת מחשידה, שמא זווגו כמה קנייתים בשושלת, אי שם בשטעטעל בפולין. לפיכך כאשר הודיעה לי שהבחינה באיזה מרוץ לילה ברחובות פירנצה, עניין של כ־13.5 קילומטר עם לא מעט עליות די תלולות, הבנתי שגורלי נחרץ.
“האם זהו לאדוני הביקור הראשון בפירנצה?", התעניינה באדיבות פקידת הקבלה במלון.
“הו לא", השבתי בטון של מי שנחשד בפדופיליה: “הייתי פה כבר פעם לפני 31 שנים", ובעוד המילים עומדות תלויות באוויר, תהיתי שמא הגברת הנחמדה (שנמצאת אי־שם בשנות ה־20 לחייה) תשלח אותי, קשיש שיש לו זיכרונות מבוגרים ממנה, אל המחלקה הסיעודית של בית המלון.
לא היה קשה לשכנע אותי להצטרף לנסיעה. אומנם היה ברור לי שבכושרי הנוכחי 13.5 קילומטרים שחלקם עליות תלולות הם לא יעד אפשרי עבורי, אבל היי - באוכל וביין אני דווקא לא רע! מה גם שזכרתי את העיר, בעיני בן העשרה שהייתי עת ביקרתי בה, כהוכחה חיה לאמרה שלפיה ארכיטקטורה היא “מוזיקה שקפאה". הלך הרוח החיובי שלי (לא עניין ברור מאליו כשמדובר בפרויקטים זוגיים) חוזק באמצעות כרטיס טיסה על שמי שהונח על השולחן, וואוצ'ר למלון וכמה שטרות מרשרשים של יורו, הכל מראש - כיאה לתשלום לנער ליווי.
מה אומר על העיר, חברים? מכירים את זה שמשהו נצרב בתודעתך כזיכרון יפה כל כך עד שאתה חושש שמא המציאות תטפח על פניך בחוזקה? אז זהו - שלא: גם מקץ 31 שנים (וכמספר הזה של קילוגרמים) פירנצה עודנה עוצרת נשימה ביופיה כשהייתה, ממש כמו בראשונה. ואולי זו נשימתי שנעצרה בגלל העובדה שהחדר שלנו התגלה כמחובר בדלת סודית למדרגות לולייניות שהטיפוס בהן מצריך כושר טוב, אבל מפצה בדמות חדרון נוסף על הגג עם נוף פנורמי של העיר.
פירנצה הרגה אותי ברכות. לא היו אלה רק יופיה וטעמיה, בטח לא מיליון היפנים שנעים ברחובותיה בקבוצות - אפם ופיהם מכוסים במסיכות למניעת זיהום, כאילו היו הטיול השנתי של צוות חדר ניתוח בבית חולים בטוקיו. גם לא שאר התיירים שפוקדים את פירנצה אפילו באוף־סיזן מובהק כעתה (ככל הנראה בהשראת הסרט “התופת" לפי ספרו של דן בראון).
זה היה לגלות למשל שהמסעדה המומלצת הראשונה ברשימה שלי נמצאת ממש ברחוב המקביל ושאחרי שחיכינו כרבע שעה עד שיתפנה שולחן, התברר שיין הבית עולה 10 יורו לליטר (מחיר ממוצע לכוס יין במסעדה תל אביבית) או שכל שאר הארוחה: שתי ראשונות, שתי עיקריות, יין, קינוח, קפה ומים מינרלים - הגיע בקושי ל־60 יורו.
או המלון למשל: מלון בוטיק בן שמונה חדרים בלבד, שכל אחד מהם שונה מהאחר, במרחק הליכה של דקות משכיות החמדה של העיר, עם צוות קבוע של ארבעה אנשים בלבד שישמחו לתפור לך ארוחת בוקר כאוות נפשך, למזוג עוד ועוד אספרסו או להזמין עבורך מקום במסעדה לארוחת הערב. ובכן, כל הטוב הזה כולל ארוחות ומסים הסתכם ב־130 יורו ללילה - כרבע ממחירו של חדר דומה בחוות צימרים בגליל המערבי - ועם כל הכבוד להתיישבות העובדת ולעובדה ההיסטורית שהצימר היה פעם לול, גם לטוסקנה האמיתית (ולא רק לגליל שהוא “כמו טוסקנה") יש מה להציע!
זה היה הרגע שבו התחלפה הצהלה שלי בתסכול, עם ההכרה הכואבת שמישהו בארצי ובשפתי שלי, עושה לי דרך קבע את מה שלא עשיתי בפירנצה כבר 31 שנים.
אילו הייתי נוסע לבנגלדש או לזימבבואה, אני מניח שהייתי משלים עם הפערים ביוקר המחיה, אבל ראבק, בערש הולדתו של הרנסנס, אחת הערים המתוירות, היפות והטעימות בעולם? למה?
במשך שנים מכרו לנו את הקשקוש הביטחוני שלפיו “פה זה לא שווייץ", עד שהתברר שמרוב עמלות שמשולמות בדרך למתווכים ומקורבים, אין לגולני כסף לנגמ"שים ממוגנים. אחר כך לימדו אותנו להאשים את החשודים המיידיים: המתנחלים והחרדים, “שודדי הקופה הציבורית", אבל גם זה עובד רק עד שאתה מבין שמישהו פה עובד עליך בעיניים. שמשהו רקוב בשיטה שבה מקבל חבר כנסת כמו מיקי זוהר עשרות מיליונים לחלוקה “לפי ראות עיניו" או שבה אביגדור ליברמן לא ידע מהמיליונים שחילקה (לכאורה) פאינה קירשנבאום או שבה נשפכו כבר מיליארדים (!) במשך עשרות שנים על רכבת תחתית בתל אביב, שבחפירתה החלו רק לפני פחות משנתיים.
העיקר שאצלנו מלמדים שמשפחת מדיצ'י, ששמה את פירנצה על המפה, הייתה מושחתת. אז אולי אין לנו ארכיטקטורה כמו לפיורנטינים, אבל היי, מה תגידו על החוצפה שלנו?