בימים ההם, כשהייתי נער הפלא של בתי המרקחת ופרצוף מוכר בתחנה המרכזית הישנה, הייתי נוהג להיות ער ברציפות במשך יומיים–שלושה ואז להתרסק ליומיים של שינה. זו הייתה דרך חיים משונה, אבל מהר מאוד כל מי שבסביבתי התרגל לזה, ואיש לא נבהל אם במשך יומיים לא עניתי לטלפון או הראיתי סימני חיים כלשהם. אותו הדבר היה לגבי התחייבויות שלקחתי על עצמי. אף אחד לא ציפה שבאמת אעשה את מה שהבטחתי לעשות, או אגיע למקום שהבטחתי להיות בו. הסביבה הנמיכה ציפיות ואיש לא בא אלי בטענות.
רק אדם אחד החליט לשבור את ההגמוניה והסטטוס–קוו, ומדי שישי בבוקר הוא אפילו לא היה מתקשר, אלא פשוט מתייצב אצלי בבית, דופק על הדלת ולוקח אותי לשחק איתו כדורגל. כמו כולם, הוא ראה את המצב הנוראי שהייתי בו, אבל בניגוד לאחרים, הוא האמין שאני יכול לצאת מזה. הוא הבין שבמצבי, לקחת אותי לשחק כדורגל זו פעולה שוות ערך להוצאת חולה סופני לסיבוב מחוץ לבית החולים ולתת לו לספוג את קרני השמש ולהריח את ריח המציאות הלא–סטרילית שמבעד לדלתות בית החולים.
ובאמת, השעות השפויות היחידות שלי בימים ההם היו במשחקי הכדורגל (בין היתר כי אתה לא יכול לשחק כדורגל ולהסניף בבת אחת... אף על פי שיש שיגידו שמראדונה הגדול מסוגל גם לזה). בניגוד לטסה, הייתי שחקן גרוע, אבל הפואנטה לא הייתה לנצח את הקבוצה היריבה, הפואנטה הייתה לנצח את החיים הרדומים, המעורפלים, המנוונים, ההרסניים, שחייתי אז.
***
פעם אחת, באחד מימי השישי, הייתי מחוק לחלוטין והייתי בחצי ההכרה, ודודו דפק בדלת, אבל אני לא פתחתי. הוא לא הפסיק לדפוק במשך זמן רב, ואז החל לצעוק: ״אני שובר את הדלת אם אתה לא פותח עכשיו״. פתחתי ומצאתי אותו מסתכל בי במבט נחוש: ״כפרה, חמש דקות אתה על בגדי ספורט״, הוא אמר לי, ואני, שרק חיכיתי שמישהו ייקח פיקוד על משהו בחיי, הייתי מאושר, כי ידעתי שאכפת לו ממני ושהוא מאמין בי. ולמעט מאוד אנשים היה באמת אכפת ממני בימים ההם, מעט מאוד האמינו בי בימים ההם.
"המוזיקאי הכי לא מרוכז בעצמו"
מאוחר יותר, כשלאף אחד לא היה מושג מה לעשות איתי - כולל אני עצמי - נשלחתי למחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר לאגור ניקיון ושפיות. במחלקה בתל השומר, מעבר לאנשי הצוות הקבועים, ישנן בחורות צעירות שבאות לעזור במסגרת שנת השירות שלהן. אחת מאותן בנות הייתה מיכל, בחורה מקסימה שהייתה סימטרית להפליא ושלושת רבעי החולים היו מאוהבים בה.
״אתה יודע מי בא לפה הרבה?״, אמרה לי יום אחד כשישבנו בספסל בחצר.
״מי?״, שאלתי.
״דודו טסה״, היא השיבה.
״דודו טסה?״, אמרתי, ״אני מכיר אותו, הוא יותר חזק נפשית מכולנו ביחד. את רוצה להגיד לי שהוא מגיע להתאשפז פה?״.
היא צחקה. ״לא, הוא לא בא לכאן לטיפול״, היא אמרה לי, ״הוא בא לנגן לחולים״. זה הדהים אותי, כי דודו מעולם לא סיפר על כך בעצמו.
גם אותי הוא הגיע לבקר שם. ״אתה יודע״, אמרתי לו באחת הפעמים שהגיע, ״לעומת רוב המוזיקאים שאני מכיר, אתה היחיד שלא מדבר על מוזיקה כל הזמן. נראה לי שאתה המוזיקאי שהכי לא מרוכז בעצמו".
כמו שהוא עושה תמיד כשאתה מחמיא לו (הוא לא יודע איך להתמודד עם מחמאות, זה באמת מביך אותו), הוא ישר הסיט את השיחה לנושא אחר - כדורגל - ליתר דיוק - בני יהודה. החיבור הראשוני בין שנינו היה דרך האהדה המשותפת שלנו לבני יהודה. לעומתי, דודו הוא יליד שכונת התקווה, לכן זה הגיוני שיהיה אוהד בני יהודה. במקרה שלי, הדבר האחרון שהגיוני זה שאני אהיה אוהד בני יהודה. אבל את הקונספט שהמציאות שלי וההיגיון לא מסונכרנים ביניהם אני חושב שכבר הצלחתי להפנים לפני כמה שנים. מאז אני לא שואל שאלות.
***
אם יש צדק בעולם הוא התגלה השבוע, ביום שלישי 21 במרץ, בשעה 17:01, כשבעמוד הפייסבוק הרשמי של הלהקה הכי חשובה כיום בעולם, רדיוהד, עלה פוסט שבו הוכרז שדודו טסה נבחר לחמם אותם בכל הסיבוב האמריקאי שלהם שמתחיל בסוף החודש. אני לא חושב שיש מוזיקאי ישראלי שהגיע להישג בסדר גודל כזה. ואני לא חושב שיש מוזיקאי ישראלי שזה יותר מגיע לו מדודו טסה.
ב־4 באפריל בני יהודה תשחק בחצי גמר גביע המדינה באצטדיון החדש בנתניה. יהיה מוזר להגיע לשם בלי דודו, שאין משחק היסטורי של בני יהודה שלא הלכתי אליו יחד איתו. זה אפילו יהיה מאכזב במובן מסוים, אבל כשחושבים על זה, אם יש תירוץ ראוי בשביל להיעדר ממשחק חשוב כמו זה, אם יש תשובה ראויה, הולמת, שמצדיקה היעדרות מהמעמד, זו תהיה התשובה הזו: ״אחי, אני פשוט מופיע באותו היום עם רדיוהד בניו אורלינס, ולא אוכל להגיע״.
רק מה? אם בני יהודה עולה לגמר, אני לא חושב שזה יספיק. אז אני חושב שהוא יצטרך להניח את הגיטרה בצד ולהודיע לטום (יורק) וג׳וני (גרינווד) שעם כל הכבוד, הפעם האחרונה שבני יהודה הניפה את הגביע, הייתה ב–1981 עם אהוד בן טובים, והוא לא יכול להרשות לעצמו לפספס את ההזדמנות לראות את זה קורה שוב.