"בפעם הבאה שסוריה תירה עלינו, נשמיד לה את ההגנ"א (הגנה אווירית)", הצהיר שר הביטחון והפך את התגובה הסורית הבאה לתקיפת צה"ל לקאזוס בלי, סיבה למלחמה. במקביל מאותתת מערכת הביטחון (באמצעות אזהרות הפרשנים הצבאיים) שעונת הציד בשטח סוריה הסתיימה, אלא אם כן הדרג הפוליטי יכריח אותה להמשיך בפרובוקציות. השאלה המציקה היא: האם יכול להיות שמישהו רוצה במודע לחולל כאן מלחמה, משהו בסגנון אריק שרון (1982) או אהוד אולמרט (2006).
להזכירנו: כל ממשלות ישראל לא רצו במלחמות. הרי אנחנו רק מגיבים על איומים ובכלל זה הם שהתחילו. כך נגררנו מתגובות מקומיות כאילו אקראיות למבצעים מוגבלים, ומשם למלחמות במצרים, בלבנון, בסוריה וברצועה ולאינתיפאדות אינסופיות בגדה. הדינמיקה תמיד זהה: סיר הלחץ הפלסטיני או החיזבאללאי משחרר קיטור ועוקץ אותנו ברמה של עקיצת יתוש, ישראל מגיבה אוטומטית בדהרת דריסה של פיל, והמילים "אסקלציה" ו"הסלמה" מתחילות להתעופף בחלל האולפנים.
הדרך להבין היום כיצד אנחנו עשויים להיגרר מחר פעם נוספת למלחמה שאנחנו לא רוצים בה, מחייבת חפירה בתהליך קבלת ההחלטות שהניע בשבוע שעבר את מהלכי תקיפת השיירה בעומק סוריה. השאלה היא אם קיימת פקודת קבע של הדרג המדיני לדפוק כל מאגר אמל"ח בדרך ללבנון, ואל תשאלו אותנו שאלות קיטבג.
השאלה חייבת להישאל מפני שלמלחמות ישראל יש דפוס הידרדרות מגונה והרה אסון: ברובן אנחנו נגררים למלחמה בגלל שיקולים שאינם ביטחון ישראל נטו, ודאי לא קיום ישראל. לכן חייבת להישאל השאלה הנוספת: מה תורמת ההפצצה האחרונה לביטחון ישראל? התשובה: היא אינה תורמת דבר.
אני מקווה שאין בנמצא אדם סביר שחושב ברצינות שתוצאות ההפצצה מרתיעות מהתחמשות הן את סוריה והן את חיזבאללה, או גורעות במידה כלשהי את ארסנל החימוש שמכוון לישראל ומקטינות את האיום הטילי - 100 אלף טילים פלוס - זוכרים? צה"ל מתוכנת להדוף כל איום ברמה של פעולה כמעט אינסטינקטיבית, והאחריות להפעלתו מוטלת כולה על הדרג הפוליטי. הדרג הפוליטי כיום ממוקד באיראן. "80% מבעיות הביטחון של ישראל מקורן באיראן", אומר נתניהו.
תחילה זה היה האיום הגרעיני שהתפוגג עם ההסכם שלא היה אמור להיחתם, עכשיו זו מעורבות אירן בציר סוריה־חיזבאללה והאיום האיראני על המשך האחיזה ברמת הגולן.
כדי לתמוך בפעילות האלימה של צה"ל בסוריה החזירה מכונת התעמולה הממשלתית את איראן למרכז הבמה. למשל הפרסום על מיליציה שיעית בעיראק שפועלת בתמיכת איראן (יוסי מלמן, "מעריב", בראיון עם חגי צוריאל מנכ"ל המשרד למודיעין) ואשר הוגדרה כ"יחידה מיוחדת לשחרור רמת הגולן מהכיבוש הישראלי". על פניו מדובר בקשקוש. כמה לוחמים יש ל"יחידה המיוחדת" שמאיימת על השליטה הישראלית בגולן? 14 שיעים עם זקנים מפחידים ועיניים בוערות, כולל טבח ונהג?
סוריה, אחרי ההסדר, מחר או בעוד שנה, לא תפתח במלחמה או תפעיל טרור במאבקה על הגולן, אלא תלך על הסכמה בינלאומית וכלל־ערבית התומכת בהחלטות האו"ם שהגולן איננו חלק מישראל.
שכירי החרב
הבעיות האמיתיות במאבק של ישראל על הרמה הן תיאום אמריקאי־רוסי־טורקי בקשר לעתיד סוריה, והשיחות הנערכות בין הצדדים הנצים במטרה להגיע להסדר חלוקת השליטה בשטחים. ומי לא במשחק? ישראל של נתניהו. נסיעות ה"תיאום" הבהולות לפוטין לא הניבו שום תשובה ממשית ביחס לתביעה הישראלית על רמת הגולן. לפוטין אין אינטרס להסכים לפגיעה בבעלי בריתו הסורים, האיראנים וחיזבאללה, והאיתות הראשון היה שיחת נזיפה לשגריר במוסקבה ושיגור הטיל הסורי למרכז הארץ.
גם תעבורת המגעים בין לשכת רה"מ לממשל טראמפ ולפנטגון לא מסוגלת להניב משהו שניתן להיאחז בו. מדיניות ארה"ב כיום מסתחררת סביב נשיא שמתפקד כאילו הוא חיקוי בלונדיני דשן של ברבאבא. מוקיון ילדותי ופרוע שמצייץ את עצמו לדעת ונע מפאדיחה לסמטוחה. הנכון הוא שהפצצת העומק של ישראל שירתה את הצורך של טראמפ בהפגנת שרירים בקטטה שאובמה נמנע מלהיכנס אליה. הנכון הוא שהפצצת העומק הישראלית שירתה את האינטרס של סעודיה, שהכנופיות שלה ניגפות במלחמה מול איראן, סוריה וחיזבאללה, אבל ממתי הפך צה"ל להיות שכיר החרב של ארה"ב וסעודיה?
יש טעם להיאבק על המשך האחיזה בגולן כשסוריה מדממת, אבל יש דרכים אלימות פחות ויעילות יותר. למשל, להגיע להסדר קווים אדומים עם אסד הבן, נוסח הסדרי רבין עם אסד האב. הבעיה: מי שמתעדף את המטרות הלאומיות מול האיומים הוא הדרג הפוליטי. ברגע שלדרג הפוליטי קוראים בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן, הרי פרט לאיום הצבאי, אמיתי או סרק, יש לשניים האלה חשבונות נוספים. נתניהו כיום הוא גווייה פוליטית, וגווייה פוליטית מסוכנת יותר מאריה פצוע. לך דע לאן יפנה: בחירות על מינוי גאולה אבן למגישת מהדורת החדשות ב"כאן", או אולי סבב מלחמתי שיביא אותנו בדיוק למקום שממנו יצאנו, מינוס חללים ונזקים, וירחיק אותו ממסע חוצה ישראל כשהוא מגולגל בזפת ונוצות.
בימים כתיקונם נתניהו הוא לא סוס קרבות שמריח דם ושועט קדימה. בימים האלה, כשהוא נדחק לפינת המצורעים, ממתין לו שר ביטחון שמתנגד לבחירות עכשיו ומעדיף להמר על משחק באש. מספרים שליברמן הוא "המבוגר האחראי" בממשלת הפוחזים. לא קונה. האיש ציניקן חסר עקרונות. לקראת בחירות הוא חייב לקהל היעד שלו להציג לפחות פעם אחת הוכחה בדם ואש שהוא מוכן, יכול ויודע להרוג המון ערבים. עכשיו לך תסמוך על מי ששיקול הדעת שלו נוטה לבצע מהלכים פוטיניים שהוא מודל השליט שלו. או במילים אחרות: האם נתניהו וליברמן מסוגלים להסלים את התקיפות על מטרות סוריות? גם אם התשובה היא אולי, צריך לבדוק בימ"חים של פיקוד העורף את מלאי שקי הגוויות.
אגב לא אגבי כלל הוא סיפור החץ, וייתכן שהפעם צדק אהוד ברק כשאמר ששיגור החץ היה טעות. בצדק גמור. בעיקרון, כל חפץ מאיים שטס לישראל הוא איום בליסטי. יב"א (יחידת בקרה אווירית) צפון זיהתה טיל בדרך לישראל והתריעה ל"אורן אדיר" באזור המרכז המחובר לסוללת החץ הרלוונטית, שם השיגור אמור להיות אוטומטי כשהסוללה ממילא בכוננות עקב הפצצת ח"א.
אולי צדק ברק בביקורתו בעניין שיגור החץ, אבל בעיקרון צה"ל אמור להתמודד עם היכולות של איראן, סוריה וחיזבאללה. הבעיה היא הכוונות. לא שלהן אלא של ממשלת ישראל. אין בעיה לרדד מחר את דמשק וביירות, אבל יש בעיה לנצח היום את ממשלת ירושלים.