אינני זוכרת מתי הייתה הפעם האחרונה שבה הקפדתי על אחת מהלכות התורה. לא על מצוות אני מדברת, אותן אני משתדלת להכניס לשגרת יומי: כבוד ביני לבין חברי, לא לעשות לאחרים מה ששנוא עלי, לא לנאוף, ואני משתדלת גם לא לשקר. הלכות תורה, כמו כשרות, שמירת שבת וציון חגים, הן במרחק שנות אור ממני כבר תקופת מה, אבל יש הלכה אחת שלא זזה מראשי מהיום הראשון שבו התחלתי להרוויח את לחמי: המעשר, התרומה, הצדקה.
עוד כשהייתי ילדה, עם כמה שקלים בכיסי שהרווחתי ביושר מפיית השיניים שאספה את שיני החלב שלי, הרגשתי צורך לחלוק, וגם ידעתי עם מי. בכל יום רביעי, כשנסעתי עם סבתי אל שוק רמלה־לוד, הייתי ניגשת לקבצן בעל הזקן הארוך והחליפה הגדולה למידותיו. הוא אחז בידו קופסת צדקה קטנה, רשרש בה ושר "תרמו לי ותהיו בריאים, תרמו לי ותהיו בריאים". לקחתי 2 או 3 שקלים, ובלי להביט בעיניו שלשלתי אותם בקופסה וברחתי. עוד הספקתי לשמוע אותו מברך אותי בזיווג הגון, בפרנסה ובבריאות, אף על פי שהייתי רק בת 5 או 6.
אני זוכרת שמיד לאחר מכן הסתובבתי בשוק כאילו אני באה מבית מבוסס. הלכתי שם, אוחזת ביד סבתי וראשי זקוף, כאילו הייתי מרסל, בת הטובים מחולון, הילדה שתופרים את ילקוטיה לפי הזמנה ואת בגדיה מייבאים מצרפת. האמת הייתה הפוכה, אבל התרומה עשתה את ההבדל בראש.
###
בתקופת הדייטים הייתי מביטה בגבר שהיה אוסף אותי במכוניתו. סמוך לרמזור השלישי, ביציאה מהרחוב שבו גרתי, עמדה דרך קבע קבצנית זקנה ונמוכה. היה לה חרוז: "תנו לי כמה שקלים ואקנה בכסף מטעמים". השניות הראשונות בדייט לא ממש שינו לי. למעשה, לא ייחסתי חשיבות מיוחדת למראה החיצוני שלו, לסוג המכונית שלו, ואפילו לא לגינוני הג'נטלמניות שאני כל כך אוהבת: למשל, פתיחת דלת המכונית לאישה שאיתך.
הנחתי בצד את כל אלה, רק חיכיתי לרמזור השלישי ולקבצנית ההיא. אצלה ידעתי אם האיש שנוהג לידי יזכה לראות את פני פעם נוספת. כבר כאן חתכתי עניינים.
בכל פעם שניגשה אל המכונית, חייכה את חיוכה חסר השיניים ושרה "תנו לי כמה שקלים ואקנה בכסף מטעמים", הבטתי אליה, קרצתי לה וחיכיתי. היו כאלה שסגרו את החלון בזעף, הביטו בי ואמרו: "הכל הולך לסמים". היו כאלה שהתעלמו והמשיכו לדבר על עצמם או על המסעדה שאליה אנחנו הולכים. והיו כאלה שלקחו כמה שקלים שהיו מפוזרים ליד מוט ההילוכים והניחו בכוסה. אלה היו הגברים שיכלו לשתוק בכל שאר הדייט. אותי הם כבר כבשו.
###
לא מזמן, כשביקרתי בצרפת, שכבה צוענייה על שפת הכביש וילד קטן בחיקה. היא שרה לו ונדנדה אותו מצד לצד. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר. קור מקפיא, גשם ירד לפרקים.
"אני לא מצליחה להבין את זה", אמרתי לעצמי. והיא הרימה את ראשה, המשיכה לשיר וחייכה אלי. אולי היה זה האלכוהול, אולי לא היה לי נעים ממנה, אבל הוצאתי 20 יורו ונתתי לה. היא לקחה את הכסף והמשיכה לאחוז חזק בידי, עיניה מביטות בעיני, ובינינו ילד קטן ישן.
גם הפעם הלכתי כטווס, אל מלוני הצנוע. בילדותי לתרומה היה טעם מתוק. עכשיו זה היה שונה. הרגשתי שהיא לא מספיקה, כל זמן שהאישה והילד נותרו ישנים על המדרכה. רק לאחר זמן ארוך נרדמתי, בלב כבד ועצוב.
###
בשנתיים האחרונות החלטתי שתרומותי יהיו שונות. אם החלטתי לתת צדקה, ככתוב בתורה, אעשה זאת בדרכים שיועילו יותר מנתינת 10 שקלים או 20 יורו.
פעם בכמה שבועות הטלפון שלי מצלצל. ממקלט לנשים מוכות, ממעון לנערות במצוקה, מפנימייה דתית דלת אמצעים, או ממורה בבית ספר בפריפריה. כולם מבקשים שאבוא לדבר, לספר, להקריא סיפורים באוזני אלה שהחיים חבטו בפניהם בלי שניתנה להם היכולת להתגונן. אני מנסה להפיח מעט רוח במפרשים שלהם.
מנהלי מקומות אלה כמעט תמיד מציעים לי כסף, אבל מסייגים: “כמו שאת יודעת, אנחנו לא כל כך מתוקצבים, אבל אם תרצי, אנסה להשיג משהו". אבל אני לא נותנת להם לסיים את המשפט: "זה עלי". ויחד אנחנו פותחים יומנים.
הייתי, למשל, בהוסטל סגור לנערות במצוקה באזור הדרום. הן יכולות לצאת משם רק שעה אחת ביום, יחד עם מדריך ולמטרה מוגדרת. כשנכנסתי ראיתי איך הן מלאות חימה, בגלל השעה הזו שאני לוקחת מהן. ואחרי ההרצאה, בלילה, כשביקשו עוד סיפור על נערה, ועל אישה חלשה שהגשימה את חלומה, ועל אב מכה שבסוף מקבל את שמגיע לו, הודיע לי המנהל שהגיע הזמן לסיים, כיבוי האורות היה צריך להיות מזמן. הבנות השמיעו קולות של אכזבה, והוא הפתיע: "אתן יודעות מה? הרבה זמן לא אכלנו בשר טוב". ואז המנהל הדליק מנגל בחצר הווילה הגדולה שבה הן מתגוררות וכולנו אכלנו עד שתיים בלילה.
ריככתי את כאבן, חבשתי חלק מהפצעים שלהן, נטעתי בהן מעט תקווה. והבנות, בלי שידעו, ניחמו אותי על בדידותי. הערב הזה, גם בזכות הבשר, כמובן, הפך לאחד הזכורים בחיי.
והיה גם המקלט לנשים במצוקה. שם ראיתי את החבלות על חלק מהן, והיו גם דמעות. הן ביקשו סיפורים עם "סוף טוב", אבל לא הבאתי איתי מספיק כאלה. אז תוך כדי הקראה, בלי שירגישו, שיניתי את הסוף. מחיאות כפיים חלושות, כי המקום נשמר בסוד, נשמעו בחדר.
והייתה הפנימייה הדתית. שם כמעט לא התייצבו לשמוע אותי בגלל שמועה שסיפורי גסים. אבל חמש הבנות שכן הגיעו הקריאו לי מכתבים שהן כותבות לגדול מכל גדולים, ריבון העולמים.
###
מהקבצן בשוק ועד התרומה היום הרבה השתנה בחיי, אבל לא הסיפוק, אותו חום בלב בכל פעם שאני מעניקה לאחר. ואלה האומרים: "אל תיתנו להם, זה לסמים", "שייצאו לעבוד" - צר לי עליהם.
ועל אף המרחק הגדול שנוצר בשנים האחרונות ביני ובין הדת, על התרומה אני לא מוותרת. ובכל פעם, רגע אחרי שאני מעניקה את חלקי, אני לוחשת לעצמי: "זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה הכסף ילך לצדקה, ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום".