בצלאל סמוטריץ' הוא אחד האנשים הרציניים שיש לכנסת הזאת להציע. בעולם שבו פוליטיקאים נעים ונדים מאידיאולוגיה אחת לשנייה בהתאם לחוקי השוק, אפשר להתווכח עם סמוטריץ' על עמדותיו, אבל אי אפשר להתווכח עם העובדה שמדובר באיש שיש לו גם תפיסת עולם מוצקה וגם יכולת ניתוח והנמקה ראויים לציון.
כל זה לא מחייב, כמובן, להסכים לכל מילה שהוא אומר, ולפחות בכל מה שקשור במאמר האחרון שפרסם בעיתון "בשבע", גם אני מצטרף למי שסבורים שהוא הלך כמה צעדים רחוק מדי. סמוטריץ', למי שפספס, קרא לתלמידי הישיבות והמכינות הדוחים את שירותם לטובת לימוד תורה - לדחות את הגיוס ולהישאר בישיבה עוד כמה חודשים, כדי למחות על הקו החדש שאליו הולך צה"ל בכל מה שקשור בשילוב בנות. סמוטריץ', בניגוד לרוב מה שפורסם בעניין הזה, לא קרא בשום מקום לסרבנות, אלא רק לדחיית שירות של כמה חודשים, ואפילו הדגיש שהשירות בצה"ל הוא "מצווה" ו"רצון השם", אבל, כאמור, די גם בכך כדי להצדיק את הביקורת שנמתחה עליו.
במובן הזה, טוב עשה יו"ר המפלגה שלו, השר נפתלי בנט, כשהגיב מיד והבהיר: "צה"ל זה אנחנו, ואנחנו לא מאיימים על עצמנו". מטריד קצת יותר המשך הדברים של בנט, שלפיהם "לאף קבוצה, ובטח לא לציונות הדתית, אין הזכות 'ללמד את צה"ל' איך להתנהג". כאן טמונה טעות גדולה. צה"ל איננו גוף שיכול או צריך לקבוע בעצמו את פניו, את דמותו ואת דרכו, ודאי לא בתחומים שאינם צבאיים. מי שצריך לקבוע לאן ילך צה"ל הם נפתלי בנט, בצלאל סמוטריץ' ו־118 חבריהם לכנסת. הרעיון שלפיו צה"ל מחליט לשנות כיוון, לייצר מהפכה ולעשות את כל זה על דעת עצמו - הוא בלתי נסבל. ועל כך צריך להיאבק. לא בצבא. בכנסת.
הסרבנות תמיד באה מהשמאל
אגב, מרתק לראות במקרים האלה כיצד משתחרר הקפיץ האנטי־דתי אצל אלה שלא מדלגים על שום הזדמנות להזהיר מפני סכנת הסרבנות בציונות הדתית. לחלק מהם זה מתכתב מיד עם הטענה שבני הציונות הדתית משרתים בצבא על תנאי ועם השאלה ההיסטורית ההיא, למי הם נאמנים, לרב או למפקד. וזה מצריך להזכיר שמדובר באחת המניפולציות הגדולות שהצליחו להתמקם בשיח הישראלי. משום שהציונות הדתית לא גידלה מעולם שום תנועת סרבנות, ספק אם גידלה פה ושם סרבן בודד.
הסרבנות הישראלית נולדה כולה בתוך השמאל. אל"מ אלי גבע לא למד במכינה הקדם־צבאית בעלי, ומי שחתמו על מכתבי השמיניסטים ומכתבי הטייסים והקצינים ממטכ"ל וסרבני 8200 ו"שוברים שתיקה" ו"האומץ לסרב" לא למדו עם בצלאל סמוטריץ' בישיבה. אגב, רק בשבוע שעבר שחרר צה"ל סרבנית שירות משמאל, והיא לא הסרבנית הראשונה וגם לא השנייה בשנה האחרונה.
יש משהו מתסכל בכל הקשור בשיח הציבורי־תקשורתי בעניין השירות המעורב של בנים ובנות בצה"ל. גם אחרי שנוכחנו לדעת שהקו החדש של צה"ל מפריע מאוד לא רק לרב לוינשטיין, אלא גם לרבנים המתונים ביותר וגם לאלה המעודדים מלכתחילה שירות בנות, התחושה היא שאין לטענותיהם שום קשב. הלב נחמץ לשמוע בחמישי שעבר את אילנה דיין והרב יעקב מדן מנהלים בגלי צה"ל דו־שיח של חירשים. על דיין, עיתונאית ותיקה, מוערכת וסובלנית, אי אפשר להגיד שהיא קיצונית, אנטי־דתית או לא מאפשרת לצד שמולה להתבטא. ובכל זאת, נראה היה שהיא לא מצליחה להבין דבר ממה שהתאמץ להסביר הרב מדן, איש פשרות בחייו ובתפיסתו. שוב ושוב הוא פירט את הבעיות שבערבוב בין בנים לבנות. שוב ושוב נראה היה שהיא לא מבינה על מה הוא מדבר. גם כשהרב מדן הסביר שהוא תומך בנוהג הפשרה, שהיה קיים במשך שנים בחיל הים, שלפיו קורס חובלים אחד בשנה מעורב וקורס שני נפרד, כך שבאחד יוכלו להשתתף הבנות ובשני הדתיים, הוא הוצג כקיצוני. נדמה לי שראיונות מהסוג הזה, יחד עם חוסר היכולת לנהל שיחה בלי להציג כבלתי לגיטימי את כל מי שחושב אחרת, הם חלק מהמצע שעליו צומחים רעיונות כמו זה של ח"כ סמוטריץ'.