קפיצה לעתיד. ככה, באמצע הלילה, שעה קדימה במחוגי השעון ואנחנו מקדימים את זמננו. לא הספקנו לתכנן איך חיינו ייראו שעה אחת מאוחר יותר, לא ציירנו לעצמנו תרחישים, והנה פתאום, תוך כדי שינה, הפכנו למבוגרים יותר בשעה שתוחזר לנו ממש בעוד כמה חודשים וזה נראה לנו מובן מאליו. בניגוד לימי ההולדת השנויים במחלוקת, ההזדקנות הזו היא קונצנזוס של קורת רוח, כי היא גם מפרגנת לנו את מה שאנחנו הכי צריכים כרגע - עוד שעות של אור שישטוף את הכל.
בניו זילנד חכמים מאיתנו בכמה שעות באופן קבוע. אף פעם לא הבנתי למה אין איזה הסכם סחר שבו הם מעדכנים אותנו מה צפוי לנו בעוד כמה שעות ואנחנו בתמורה מתקנים להם את העבר? איך יכול להיות שמשרדי הממשלה הרלוונטיים לא בנו את הפלטפורמה הזו?
גם ככה תכנון העתיד בימינו הוא מותרות שלא רבים יכולים להרשות לעצמם. עובדי מפעלים בצפון ובדרום, היי - אפילו במרכז, חקלאים, עובדי קבלן, פרילנסרים, שלא יודעים אם מחר תהיה להם עבודה ומתפללים חזק שלא יהיו חולים כי אף אחד לא ישלם להם על החיידקים האלה. כולם מקווים לאיזו יציבות שאף אחד לא יכול להבטיח להם. אבא שלי התחיל לעבוד בתעשייה האווירית אי־אז בשנות ה־70 ומשם גם יצא לפנסיה. אמא שלי הלכה כל יום עבודה בחייה לאותו בית הספר, רק התלמידים התחלפו. היו משברים והיו איומים ושביתות, אבל הכלבים נבחו והשיירה עברה, ושניהם יכלו להבין בגדול מה מחכה להם בחודש הבא, בשנה הבאה, בעשור הקרוב. הם קנו אוטו וחילקו את התשלומים כך שיוכלו לעמוד בהם, לקחו משכנתה וידעו שהם יכולים לפרוס אותה על פני 20 שנה, שילמו על החוגים שלי ושל האחיות שלי בידיעה שיוכלו לספוג את העלות עד סוף השנה. יציבות.
פנסיה? מי יודע אם מקום העבודה ישרוד
והיום? מורים יודעים שבסוף שנת הלימודים הם יפוטרו מעבודתם כדי שלא יצברו חלילה זכויות סוציאליות, זו הוודאות שלהם. אולי הם יוחזרו לעבודה בספטמבר. אולי, אולי גם לא. שאול אמסטרדמסקי מצלם סרטונים על חסכון פנסיה ובכל יום הוא שומע כותרות אחרות שיוצאות מבית ראש הממשלה לגבי עתידו התעסוקתי בתאגיד. פנסיה? מי יודע אם מקום העבודה שלו ישרוד עד 30 באפריל. ואם ישרוד - באילו תנאים? אלפי אנשים מועסקים במישרין ובעקיפין על ידי ״כאן״, תאגיד השידור החדש. חברות הפקה שכבר צילמו תוכניות, כתבים, מגישים, תסריטאים, במאים, מפיקים, תחקירנים. מהצד השני נמצאים מאות עובדים מרשות השידור שמשחקים להם עם הלב ועם הפרנסה. עוד משחק פוליטי.
מנסים לשכנע אותנו שזו אידיאולוגיה. אם אתם בעד בית קבע למפוני עמונה אתם ימניים, אם אתם בעד ביטחון תעסוקתי לאנשי התאגיד אתם בוודאי שמאלנים. מסובבים אותנו כל הזמן עד שהתעייפנו, עד ששכחנו שמדובר באנשים. סקרים מראים שהציבור לא מבין ולא מעוניין להבין מה זה כל הסיפור של התאגיד ושל רשות השידור. ״זה עניין ברנז׳אי״.
ובכן, גאולה, אומר זאת כך, זה עניין ברנז׳אי ממש כשם שמכוניות אוטונומיות הן עניין ברנז׳אי עבור נהגי המוניות. מפה לשם יש כאן הרבה ״ברנז׳ות״ שמחכות לתשובות.
כולנו רוצים לדעת, פחות או יותר, איך ייראה העתיד שלנו. תיקון - אנחנו רוצים לדעת שיש לנו עתיד. אם נגזר עלינו לחפש מקור תעסוקה אחר, אנחנו צריכים לדעת להיערך, להמציא תוכנית ב׳ שתאפשר לנו לקבל החלטות על חיינו: לבחור מקום מגורים שקרוב למקום העבודה, לבחור מבין המוצרים בסופר כדי ליצור סל שנוכל לעמוד בו, לעמוד בהחזרי ההלוואות.
שעון קיץ קידם אותנו לעבר העתיד ואיכשהו העתיד שלנו עדיין בערפל. הסכמים? כתובים היום בחול, והכל הכל במין זחיחות כזאת שבא להשתגע. ייסגר מפעל, ייפתח מפעל, יהיה קו אחד של רכבת קלה או שיהיו ארבעה, כדור הארץ יתחמם או שיתקרר - בעיה של אחרים.
נורת האזהרה הגדולה כבר הייתה צריכה להידלק לפני כמה שנים כשביטלו את תפקיד ״נציב הדורות הבאים״. זה לא היה תפקיד היסטורי שביסס את מעמדו, אבל הרעיון היה הגיוני, שלא לומר הכרחי: מישהו שיבחן את החלטות הכנסת והממשלה לטווח ארוך, איזושהי מחשבה על ההשלכות של חוקים שמחוקקים אנשים שאולי הגיעו לתקופה קצרה כדי בעיקר לעשות רעש ועל הדרך לשנות לנו את החיים לתמיד, בלי להתכוון. בחינת התוצאות של חקיקה על איכות הסביבה, על הכלכלה, על החינוך, על הביטחון שלנו. סתם, מין עניין פעוט כזה של חשיבה על העתיד. חמש שנים זה עבד, אחר כך זה קרטע, בסוף זה בוטל. עתיד זה בעתיד. חיים רק בהווה.
בדרך מצליחים להסית אותנו זה נגד זה: אל תדאגו לאנשי התקשורת, הם חותרים נגד השלטון. מורים? שייכים להסתדרות המסואבת שדואגת ממילא רק לוועדי העובדים בנמלים ובחברת החשמל, עוד אוכלי חינם. רופאים הם עילאיים ומתנשאים, פרילנסרים מביאים את זה על עצמם, כוחות הביטחון תאבי כוח, עובדים סוציאליים... נו, למי אכפת?
ככה עוברים מגזר מגזר ומבטלים את הדרישה שלהם להבטחת העתיד. כשיגיע העתיד הם כבר יגלו מה הוא שווה.
הנה התקרב אלינו העתיד, אולי איתו גם יגיעו תשובות.