אחרי רצח יצחק רבין ב–1995, רצח הסכם לונדון באפריל 1987 היה ההחמצה הגדולה ביותר של מדינת ישראל בניסיונותיה להגיע להסדר עם הפלסטינים ועם העולם הערבי. מי שטרפד את ההסכם היה ראש הממשלה יצחק שמיר. רבין היה אז שותפו הבכיר כשר הביטחון, וגם לו יש חלק במה שמצטייר כיום כפספוס הגדול מכולם בכל תוכניות הפספוסים עתירות הרייטינג והחללים שמתו לא מצחוק.
טעמה של ההחמצה הזו מר במיוחד כשרואים לאן הידרדרנו מאז. הדירוג הגבוה של ההחמצה הזו נובע מכך שמאז ועד היום לא היו נסיבות כה נוחות להתמודדות עם חתונת הדמים של זוג סרבני כל הסדר: מול המתנחלים וקיצוני ארץ ישראל השלמה אצלנו ומול האסלאמיסטים וקיצוני זכות השיבה אצלם. בשנת חתימת ההסכם היו בגדה פחות מ–50 אלף מתנחלים, חלקם בעמנואל החרדית. עם חוסיין כצלע שלישית ניתן היה לנהל מו"מ מושכל על פתרון שגם ממשלה שרוצה בהסדר וגם המתנחלים, שהיו אז חסרי כוח פוליטי, יוכלו לחיות איתו.
אם ההסכם היה מיושם, ניתן היה לבלום את הבולימיה הטריטוריאלית שגורמת לכולנו כאבי בטן קטלניים עד עצם היום הזה. חוסיין מצדו, יחד עם אזרחי ירדן הפלסטינים, היו בולמים את קיצוני הפלסטינים.
שניהם, חוסיין ופרס, לא עשו זאת מאהבת ערפאת. האג'נדה הסמויה של פרס הייתה להפיל על חוסיין את התיק הפלסטיני בגדה. אני מניח שיוסי ביילין ונמרוד נוביק ינסחו את זה אחרת. חוסיין כבר הוכיח במהומות ספטמבר השחור ב–1970 שהוא יודע כיצד לטפל במרי פלסטיני בלי בג"ץ ובצלם, ופרס לא היה צריך להוכיח שהוא איש של כל האופציות על השולחן ומתחת לו.
היתרון הנוסף של ההסכם הוא שארצות הברית והאו"ם עמדו מאחוריו, אבל גם התמיכה הבינלאומית לא עשתה על שמיר רושם. להפך. הוא לא רק טרפד, אלא גם העליל על פרס חתרנות עם אבק בגידה.
קצת אחרי טרפוד ההסכם, חוסיין הבין שהפלסטינים והמתנחלים הם תאומים סיאמים וכי החיבור בין הגדה המערבית למזרחית יעיף את השושלת ההאשמית ללונדון. ב–1988 הוא ניתק את הגדה מירדן והעביר את התיק לחיקה של ישראל. בדיוק כמו סאדאת ש"ויתר" לנו על רצועת עזה. אכלתם אותה, פראיירים. בתיאבון.