הטענה שהסכם לונדון היווה החמצה היסטורית זהה לתלונה של אדם, שלפיה לו היו כורתים לו את היד לא הייתה צומחת שם פטרייה בציפורן. זהו הגיונם הנפתל של חובבי הסכם לונדון המפורסם, שלצד חוסר התוחלת שלו רשם את שיא הפרת האמונים של שר בתולדות מדינת ישראל. בהסכם התחייב שמעון פרס להעביר לממלכת ירדן את כל שטחי יו"ש, לרבות ירושלים. כלומר, את מעיין קיומה ההיסטורי והמוסרי של מדינת ישראל. כמובן שהוויתור על גב ההר ובקעת הירדן היה גם מחזיר אותנו לימי הפדאיון וירי צלפי הלגיון על עוברים ושבים במרכז ירושלים.
אלא שגם לו ההסכם היה יוצא לפועל, חוסיין לא היה מצליח לתת לנו כל תמורה. בחודש אפריל 1987, כשפרס חתם בחשאי עם חוסיין, אש"ף כבר היה חזק מתומכי ירדן לאין שיעור. אני שימשתי אז ככתב השטחים של העיתון "חדשות" ותיעדתי כיצד בשנים שקדמו להסכם, ישראל הפקירה את ידידינו והסגירה את מוקדי השליטה לארגון הטרור של יאסר ערפאת.
המלך הירדני היה נתקל בהתקוממות מזוינת בתוך זמן קצר, כפי שישראל נתקלה באינתיפאדה הראשונה רק שמונה חודשים אחרי המזימה הלונדונית. הוא היה מקפל את הזנב ומותיר את ישראל עם תוצאות הוויתור על המולדת וגם עם ישות טרוריסטית בתוכה.
מעבר לכך, קשה למצוא מעשה חמור יותר בתולדות המדינה מצד שר בכיר. שמעון פרס היה אז שר החוץ בממשלת אחדות בראשות יצחק שמיר. כל שאמר לראש הממשלה היה שהוא טס לפגוש את חוסיין בלונדון. העובדה ששר החוץ חתם על הסכם להעברת שטחי מולדת עם מדינת אויב, נודעה לראש הממשלה הישראלי משר החוץ האמריקאי, ג'ורג' שולץ, שאליו פנה פרס כדי להערים על שמיר ולכפות עליו את ההסכם מכיוונה של וושינגטון. שולץ, שלא התלהב מהרעיון, טרף את הקלפים וכך סוכלה המזימה.
משום מה שר החוץ לא הועמד לדין, אף שניתן למצוא שורה של סעיפים בחוק העונשין שמתאימים לפועלו ההירואי, לרבות הפרת אמונים ואולי אף בגידה. התקשורת ומערכת אכיפת החוק לא באו עם פרס חשבון, אבל ראוי שלפחות שר ההיסטוריה יעשה זאת.