לקח לי כמעט שלוש שעות להירדם רק מהחרדה שלא כיביתי את האש כמו צריך. בדירה של שני חדרים בקושי, מצאתי את עצמי קמה כמעט כל חצי שעה כדי לוודא שבדלי הקטורת שהבערתי קודם לכן אכן כובו כהלכה, אבל אף פעם אין לדעת. זה באמת מה שהיה חסר לי עכשיו, שהקטורת שהייתה אמורה לטהר את האנרגיות הכבדות שישבו לי על הלב, תבעיר לי את שקית הזבל המאולתרת ועמה גם את החיים.
מאז שישנו חוק השקיות (ואני משתדלת לא להתקמצן על 10 אגורות), נאלצתי לעבור לשקיות זבל מאולתרות, כי כבר אי אפשר לגנוב מהסופר. לזבל אני נותנת לנוח לעתים בשקיות בד ולעתים בשקיות נייר, תלוי במצב הרוח של החנות האקראית שבה אני מבזבזת את משכורתי. מצחיקה אותי התכונה שאותה אני מתעקשת לאמץ בכמעט 14 השנים שבהן אני מתגוררת בדירות שכורות, והיא לא לרכוש שקיות זבל ייעודיות. אני לא יודעת למה קניית שקיות זבל נראית לי עניין מטופש. מניחה שזה תמיד נראה לי בורגני מדי, משפחתי מדי, ושנים ברחתי מרצון מההרגשה הזו כמו מאש. אלא שגם כשכבר קצת התברגנתי וחיפשתי לי סוף־סוף תחושה של בית, שמתי לב שאני עדיין מסרבת ללכת עד הסוף עם מה שאמור להיות תחזוקה בסיסית של חיים.
הסיבה לכך שהבערתי קטורת באותו הערב הייתה החלטה מושכלת להניח את העבר מאחור ולפתוח דף חדש. לסלוח למי שפגע או פגעה, לסגור פרק לא נעים בחיים ולקוות לעתיד טוב יותר או מה שזה לא יהיה. תהיתם פעם איך יודעים שהמצב עד כדי כך חמור? על ידי כך שבני אדם רציונליים בימים כתיקונם נוטים לחפש קסמים ונפלאות בספר החוקים הלא כתוב של האנרגיות החיוביות, ולהיאחז בקש הראשון שאזרח אקראי ברחוב יציע להם שתפקידו “לעזור לך לפתוח את הלב".
כן, אדוני, האמת היא שכרגע אני מוכנה לעשות כל דבר.
“הבעירי כמה מקלות קטורת על כף היד", אמר לי מישהו באנגלית קלוקלת עם מבטא כבד שזיהיתי כקוריאני אבל אני לא ממש בטוחה. הוא הוציא מכיסו חתיכת נייר מגולגלת וביקש עט. היה לי רק אייליינר שחור בתיק והוא אמר שזה מספיק טוב. באייליינר היקר שלי הוא כתב מילה באנגלית שלא הצלחתי לקרוא ושלח אותי לחנות טבע.
הרוקח, או איך שלא יקראו ליועצים הטבעונים הללו מחנויות הזרעים, שאל אם אני באמת מוכנה לעשות שינוי. עניתי שכן, כי מה כבר יכול לקרות?
מפה לשם, האיש שפגשתי במקרה באיזשהו אירוע שכלל לא הייתי אמורה להיות בו, המליץ לי לשרוף בקטורת את נקודת צ'אקרת הלב שנמצאת על כף היד.
“לעשות את זה לבד?", שאלתי. “את יכולה לעשות את זה רק לבד", הוא ענה ונעלם.
מישהו בטוויטר כבר כינה אותי לפני כמה שבועות “מוזרה", אחרי שסיפרתי שבדרך כלל אני מעדיפה את חברתם של אנשים הרבה יותר מבוגרים ממני, אני מניחה שלו יקרא את הטור הזה הוא יחשוב שאני בכלל פסיכית. אבל מילא, לזה כבר התרגלתי. מה לא עושים כדי להרגיש טוב יותר.
הגעתי הביתה והתקשרתי לחברה שצחקה ואמרה: “אני רואה איך יוצא מזה טור". האמת היא שאני לא צחקתי. לקחתי את המשימה הזו כאילו מדובר בכתבת תחקיר רצינית שחייבת להצליח. שרפתי, כיביתי והלכתי לישון עם מחשבות שהאש בשקית הולכת להבעיר לי את כל הבית. חרדה. פתאום קלטתי שאני באמת אוהבת את החיים שלי מכדי לבזבז אותם על שטויות.
בבוקר למחרת התעוררתי עם כמה כוויות קלות על האצבע ועם תחושת הקלה. ואז בפעם הראשונה התחלתי להבין מה כוחה של אמונה. בתור אחת שדווקא תופסת המון מהרפואה האלטרנטיבית, אני חושבת שלפעמים גם פוש קטן של פלצבו רוחני - שמגיע, כך הסתבר בדיעבד, ממלצר שיכור באירוע של שגרירות אסייתית כלשהי - יכול לעזור למישהי שחזרה הביתה איזה ערב אחד ונמאס לה להמשיך לשחות בזבל שכבר לא שייך לה.
אגב, באותו בוקר קניתי חבילה שלמה של שקיות זבל אקולוגיות במידה אקסטרה לארג' ושילמתי 10 אגורות על שקית כדי לסחוב בה את השלל.
אם מישהו היה אומר לי לפני עשור שזה מה שיקרה לי בגיל 40 הייתי צוחקת לו בפרצוף. מצד שני, נעים שיש סוף־סוף תחושה של בית, נעים ללמוד לקחת בפרופורציות נכונות משברים. וגם אם לא נעים לפעמים, זה ממש נחמד להתבגר.