את השיא בהתבטאויות המנותקות מהמציאות שבר אתמול אחד ממנהלי התוכן בתאגיד באומרו בראיון בגל”צ: “קיבלנו מנדט מהציבור ולא מהפוליטיקאים, ורק אם הציבור יחליט, לא נמשיך לשדר”.
לרגע היה נדמה כי מדובר בנבחרי ציבור שהתמודדו ונבחרו בבחירות דמוקרטיות, קיבלו מנדט מהעם כמקובל בכל דמוקרטיה, ומונו לנהל את ענייני התקשורת במדינה. ואז, בוקר אחד קם דיקטטור אכזר, הציב טנקים בכיכרות הערים, השתלט בכוח על אמצעי התקשורת במדינה והשליך אותם ממקומות העבודה בניגוד לרצון הבוחר. ומה השלב הבא? משאל עם על עתיד התאגיד?
ההתבטאויות המופרכות האלה מצטרפות להשתלחויות משוללות רסן של רוב אנשי התקשורת בנבחרי הציבור, ביועץ המשפטי לממשלה, וכצפוי, בראש הממשלה שנוא נפשם, אבל גם בעובדי רשות השידור (שחלקם בעלי ניסיון מצטבר בעולם התקשורת שמספר שנותיו גדול מגילם של המשמיצים) ובאופן תמוה גם בעם ישראל.
עם העם יש לתקשורת בעיה קבועה. על אף שמדי ערב מסבירים לו באולפנים מה עליו לעשות, הוא מסרב להבין, מפגין אדישות מוחלטת לסערת התאגיד וממרה פעם אחר פעם את פי העיתונאים בקלפי ומצביע לנתניהו בניגוד לדעתם.
במהלך סוף השבוע סיפקה המקהלה התקשורתית נרטיב אחד בלבד, כמקובל בתקשורת חופשית ומגוונת. ערוץ 2 הוביל את המתקפה החריפה. ראוי להזכיר שבין היתר מנהל ערוץ 2 מאבק נגד הרצון של משרד התקשורת לפרק אותו לשני ערוצים. ייתכן ויש קשר בין הדברים?
על הדרך גם השפילו "הקולגות" - פרשני הערוץ - את עובדי רשות השידור וכינו אותם עיתונאים מטעם, כושלים, לא מקצועיים, לא רלוונטיים, וטענו שמלבד אוסף גמלאים איש לא צופה בהם. אז ראשית, ממתי גמלאים הם צופים פחות איכותיים מאחרים? שנית, לטעון שרשת ב’ לא מקצועית? הגזמתם.
את השיא השני סיפק יו”ר מועצת התאגיד במופע פוליטי פר אקסלנס בתוכנית אחרת באותו ערוץ. בראיון בלעדי הוא שטח את משנתו ה”לא פוליטית” כהגדרתו במשך חמש עשרה דקות תמימות. המראיינת המנוסה, שבדרך כלל משכילה “לשפד” בשאלות נוקבות ולגיטימיות מרואיינים שמתארחים באולפנה, נאלמה דום מרוב התרגשות, שכחה את כל השאלות שהכינה, ובחרה להנהן בסבלנות. כאילו שאין שאלה שראוי לשאול את יו”ר הגוף שמעורר כאן מהומה מבוקר עד ערב.
רוצים דוגמאות? בבקשה. מדוע עזבו חמישה סמנכ”לים בכירים (סמנכ״ל לענייני טכנולוגיה, סמנכ״ל משאבי אנוש, סמנכ״לית טלוויזיה, מנהלת חטיבת החדשות ומנהלת מחלקת הדרמה בטלוויזיה) את התאגיד ולמה לא דווח על כך לציבור? כיצד ייתכן שסמאח ותד, תחקירנית בתאגיד, ששיתפה ציוץ שמהלל מחבל שירה לעבר כוח ימ”מ בעת שזה הגיע לעצור אותו, וחוסל, ממשיכה בעבודתה? מדוע משפילים את עובדי רשות השידור בבבואם להתקבל לעבודה בתאגיד? עובדים מספרים שקיבלו טלפון עם הצעת עבודה ונדרשו לתת תשובה במקום, באותה שיחת טלפון. וזה עוד לפני שכירת עובדי קבלן, וניגודי העניינים הרבים והשונים שמלווים את הקמת התאגיד.
מכל המאבק הזה אנחנו, האזרחים, נפסיד
רבות כבר נכתב על כך שבמאבק הזה הכל פוליטי־מפלגתי ואישי. וזה נכון. ברור גם שמכל מאבק הכוחות הזה, אנחנו, האזרחים, נפסיד. פוליטיקאים כדרכם עסוקים מהיום הראשון לאחר בחירתם במאמץ להיבחר שוב.
יחד עם זאת, חשוב שלא נתבלבל. הבחירות במדינת ישראל נערכות בקלפי, ולא באמצעות ציוצים מושחזים בטוויטר. שיטת הממשל הנהוגה במדינת ישראל נקראת דמוקרטיה ייצוגית. כלומר, הציבור בוחר בנבחרים שייצגו אותו, ומייפה את כוחם לחוקק חוקים ולשלוט. נבחרי הציבור שחוקקו את החוק להקמת התאגיד רשאים לחוקק חוק אחר שבעקבותיו יפורק התאגיד או ישתנה, ויוביל, בין היתר, גם לפיטורי עובדים. אלה כללי המשחק בדמוקרטיה. מדובר במאבק כואב ומצער של עובדים על פרנסתם. לעובדים עומדת הזכות להתאגד, להפגין, למחות, וכמובן להחליף את נבחרי הציבור בבוא היום.
אחרי תקופה כל כך אינטנסיבית של עיסוק בנושא שמרבית הציבור איננו מתעניין בו, אולי הגיע הזמן להציף לסדר היום הציבורי באותו להט עוד כמה נושאים “שוליים” כמו מאבק הנכים על השוואת הקצבאות שלהם לשכר המינימום, שרביט קסמים, שלשמחתנו הפכה מבצעית אתמול, ההתעצמות של איראן בגבול הצפון וההשלכות שלה על חיינו, ובעיקר - הפילוג והשיסוע שקורע את החברה שלנו לגזרים ולא מאפשר לנהל כאן שום דיון ענייני ללא מחנאות, תיוג אנשים, ושלל אינטרסים גלויים וסמויים.
כי בסוף היום, הכי כואב בכל הסיפור הזה, הוא שעובדים מאבדים את פרנסתם. זה לא משנה אם הם מרשות השידור או מהתאגיד. לא רק שאסור שתהיה כאן שמחה לאידם של עובדים מפוטרים. אלא שבתוך שלל האינטרסים הפוליטיים־כלכליים־אישיים הסבוכים כאן, נעלמה החמלה, הערבות ההדדית, והדאגה לזולת. איבדנו אותן. וזה הדבר הכואב ביותר.