נראה שהכלל “לשון רכה תשבר גרם” עדיין לא נקלט בנוף האנושי בארצנו. שוב ושוב אנחנו מדֻווחים על קרבות מילוליים אכזריים, המסתיימים לעתים בחבטות ובפציעות. רק לאחרונה התבשרנו כי כתב אישום הוגש נגד אם, בת 48, ובתה, בת 22, תושבות רמת השרון, על תקיפת שכנים.
על פי כתב האישום, השתיים ניהלו ויכוח אלים בבית המגורים שלהן. האם הפעילה מוזיקה רועשת בתשע בערב, ואחד מדיירי הבניין תבע ממנה להנמיך את הווליום. הוויכוח התלהט. האם נכנסה לדירת השכנים. הדיירת השכנה ביקשה ממנה לצאת מהדירה, האם, העומדת עתה למשפט סירבה, וגם החלה לקלל את הדיירת. בתה של הנאשמת הגיעה לזירת הקרב, ואף היא נכנסה לדירת השכן וסירבה לצאת. התוצאה: הבת דחפה את בעלת הדירה, שנחבטה ברצפת השיש במטבח. הקרב נמשך. הבת ניגשה לדיירת החבוטה, שרטה אותה, משכה בשערותיה, עיקמה את כף היד שלה, וכך הלאה. הנשים המכות והאלימות הועמדו למשפט, והן צפויות למאסר. אך האם אי אפשר אחרת?
גם השפה הרווחת במקומותינו היא גסה ואלימה. תרבות, או חוסר תרבות השיח בארצנו, טרם נודעו, לשמחתנו, במרחקים. לאחרונה התבשרנו על כך שמשרד החוץ הרוסי ממליץ לתושבי המדינה שמגיעים לביקור בישראל להימנע מאמירת המילים הבאות, שמקורן ביידיש או בערבית: “שמוק”, “פוץ”, “כוס אמק”, “שרמוטה” ו”ז’יד” (יהודי מלוכלך). הוסבר לתיירים הרוסים כי הישראלים מאוד רגישים. כל השומע יצחק. הישראלים “הרגישים” משתמשים בשפת הביבים הזאת בממלכת האינטרנט, בשיח הבין־אישי וגם מעל בימות ציבוריות מכובדות, לא עלינו. זירת הקרבות המילוליים בכנסת יצרה לא מכבר את האווירה רווית המשטמה, המלווה דיונים ציבוריים בשאלות חיוניות והרות גורל.
כיצד נשתחרר מהשפה הבוטה הזאת? שהרי השפה העברית עשירה בביטויים מקוריים, שהם תחליף לשפע הקללות השאובות מהווי רחוק ומנוכר. התשובה, כמובן, היא שיש לאסור על נבחרים ואישי ציבור להשתמש בשפה בוטה ולנדות אותם אם השתמשו בה. כמו כן, יש להחדיר ערכי תרבות דיבורית לילדינו בעודם משתובבים בגנים או בבתי הספר. אלא שזה, לדאבון הלב, חלום באספמיה. העולם האינטרנטי שטף במים עכורים כל חלקת דיבור שפויה ורוגעת.
כיצד ניחלץ מכל אלה? ראשית, יש להפנים את העובדה שהתופעה הזאת מחלחלת לכל בית בארצנו, ורק אחר כך להתחיל במלחמת גוג ומגוג כדי להדבירה. ויפה שעה אחת קודם.