אבא שלי נולד בבצרה, עיראק, ועלה לישראל ב־1946. מצד אמי אני דור שמיני בארץ למשפחה שנדדה לאחר גירוש ספרד אל העיר פס במרוקו, עד שהתיישבה בצפת והייתה בהמשך לאחת מהמשפחות שייסדו את המושבה זכרון יעקב. במוצאי חג הפסח אדלג בשמחה בין חגיגות המימונה במקומות שונים, אטעם מופלטות לצד פוליטיקאים נבחרים ואנשים שמחים, שמארחים ומתארחים.
לרגל חגם של יוצאי צפון־מערב אפריקה החלטתי לבדוק מה שלומו של השד העדתי. יש הטוענים שהוא הזדקן ונרקב לו באיזה בקבוק, ושמלבד פוליטיקאים בעלי אינטרס וארגונים חברתיים מדוכאים הנושא כבר לא רלוונטי. האומנם?
כדי להימנע משיח העוסק בתחושות וברגשות, בחרתי לבחון את הנתונים ואת העובדות ולהתחיל בעולם האקדמי; הלוא כל בר דעת יודע שהשכלה נחשבת למנוע המרכזי לצמצום פערים. ובכן, בישראל של שנת 2017 רק אחד מכל ארבעה סטודנטים מזרחי. כשדוגמים את הסגל האקדמי, הפער מזנק למספרים גבוהים בהרבה. מתוך 5,000 אנשי סגל בכירים באקדמיה, רק 9% מזרחים.
וזה לא הכל: מתוך 13 נשיאי האוניברסיטה העברית שכיהנו בתפקיד מאז הקמתה, לא היה בן עדות המזרח. כך גם מתוך עשרה נשיאי אוניברסיטת חיפה, תשעה נשיאי אוניברסיטת בר־אילן, ששת נשיאי אוניברסיטת בן־גוריון, ו־15 נשיאי הטכניון. מתוך שמונת נשיאי אוניברסיטת תל אביב, רק אחד היה מזרחי. ובסך הכל, מתוך 61 נשיאי האוניברסיטאות בישראל מיום הקמתן, רק אחד הוא בן עדות המזרח. מקרי? ההסתברות קרובה לאפס.
עדיין לא היה פרקליט מדינה מזרחי
עזבו את האקדמיה. בואו נדבר על זירה אחרת שבה ניטשים לאחרונה קרבות עזים: עולם המשפט. מתוך עשרת פרקליטי המדינה לא היה אפילו מזרחי אחד; מתוך 13 היועצים המשפטיים לממשלה היו רק שניים; וקרוב ל־90% משופטי בית המשפט המחוזי והעליון ממוצא אשכנזי. כאן המקריות כבר נטשה אותנו לחלוטין.
וגם בין שרי הממשלה - רק שליש מזרחים, וזה עוד לפני שדיברנו על "המועדון הסגור": מבקר המדינה, נגיד בנק ישראל והיעד המבוצר של האליטה האשכנזית - ניהול תיאטראות או מוזיאונים מובילים.
על הסיבות לפערים הללו נכתבו מחקרי מחקרים. למשל, על העובדה שברוב עיירות הפיתוח לא היו בתי ספר עיוניים, ורוב האוכלוסייה המזרחית נשלחה לבתי ספר מקצועיים ללא בגרות. או ההסללה של העולים שהגיעו לארץ בשנות ה־50 ונשלחו על פי מוצאם לעיירות הפיתוח. כבר שמעתי סיפורים מזעזעים על הכפייה של הממסד המפא"ינקי ליישב את המזרחים בעיירות פיתוח בגבול הלבנון. וכאשר ניסו אלה להתנגד או לנדוד למרכז, הם נעצרו במחסומים שהעמיד השלטון והוחזרו אחר כבוד ליישוב.
כך צמחה לה היררכיה של תרבויות, ובהמשך נתפר הקשר בין תרבות למעמד כלכלי. מחקרים סוציולוגיים מצביעים בבירור על תופעה ולפיה דימויים וסטיגמות הופכים לחלק מעולמו של מושא הדימוי, עד שהוא מאמצם, מתחיל להאמין בהם וסופח אותם לתוכו בצורה בלתי מודעת.
לצמצם את הפער
השד העדתי התפרץ לסדר היום ביתר שאת בבחירות האחרונות. בתחילה היה זה יאיר גרבוז שהעביר בנאומו את רוב מנשקי הקמעות שעוד שקלו להצביע למחנה הציוני לחיקה של הליכוד. החרה החזיק אחריו עודד קוטלר, שהשווה אותם לבהמות מלחכות עשב, וחתמה ענת וקסמן, שהשוותה בין מצביעי נתניהו לכוכבי "סרטון השוקולד". לאחר שקרסה המחנה הציוני בפריפריה והליכוד ניצחה בשמונה מתוך עשר הערים הגדולות, היו הכעס והאכזבה במחנה השמאל עצומים. אחד הביטויים לכעס הזה הגיע בדמותו של גידי אורשר, שכתב פוסט גזעני בפייסבוק נגד התרבות המזרחית, והזכיר לנו שהשד עדיין חי ובועט לכל עבר.
תזכורת אחרת לשדון המשתולל קיבלנו עת נתבשרנו לפני שבועיים שמדינת ישראל החליטה להשקיע באופן חד־פעמי 7.5 מיליון שקל בשיקום מתחם קבר הבבא סאלי בנתיבות. עם הפרסום נזעקו כל אותם נאורים בעיני עצמם, ובפטרונות צפויה טענו ל״שוד הקופה הציבורית״. נכון וראוי שהמדינה תסבסד את האופרה הישראלית, תתקצב את שיפוץ תיאטרון הבימה או הקאמרי ותשמר את המורשת של יגאל אלון, ברל כצנלסון או אחד העם, אבל לא את קברו של הבבא סאלי, שאותו פוקדים למעלה מ־600 אלף מבקרים בשנה.
36 שנה אחרי נאום הצ'חצ'חים המפורסם של דודו טופז, שהעלה את הליכוד לשלטון ב־1981, חזרנו לנקודת ההתחלה. דימונה, חצור הגלילית, שדרות, אופקים, קריית שמונה, נתיבות, בית שאן והפריפריה כולה חזרו לחיקה החם של מפלגת השלטון. ראשי רשויות מרשימים ובהם בני ביטון בדימונה, אלון דוידי בשדרות, וגם ראשי מועצות אזוריות ובהם שי חג'ג' במרחבים ותמיר עידן בשדות נגב, הם דוגמה למנהיגות מקומית אותנטית שצומחת ומובילה שינויים דרמטיים בנגב.
באחת הסצינות האלמותיות בסרטה של ענת גורן "הרצוג" על בחירות 2015, מבקר יצחק הרצוג בבית שאן ומנסה להסביר לזקן בן המקום מיהו ומה שמו, על מנת שיברכו. הזקן החביב איננו מכיר אותו, ומתקשה להגות את שמו. בסוף הוא מתרצה, מניח את ידו על ראשו, ממלמל את שמו ומברך. הסצינה הזאת מבהירה מה המרחק בין הפריפריה למדינת תל אביב, ואת הפער בין הפוליטיקאי האליטיסטי האשכנזי מצהלה ובין המצביע המזרחי מהפריפריה.
נדמה כי אף שעברו 69 שנה ונשפך כסף רב כדי לצמצם את הפערים, עוד לא התחלנו להקים כאן את ה"עם". אנחנו חיים בחברה משוסעת מאי־פעם, מבולבלת, מוסחת ומוסתת, נטולת חוט שדרה משותף שיכול לחבר את פרטיה מעל להבדלי התרבות והמנטליות. השבר הזה בא לידי ביטוי במערכות היחסים המורכבות בין קבוצות שונות בתוך עם ישראל, וגם בסיפור הבלתי פתור בגזענות כלפי יוצאי עדות המזרח.
ההשקעה הכספית בניסיון לצמצם פערים בין הפריפריה למרכז חשובה, אבל אין היא חזות הכל. אנו נדרשים לתהליך חינוכי־חברתי־לאומי מתמשך ושיטתי לחיזוק החוסן הלאומי של עם ישראל ושל החברה הישראלית. המטרה צריכה להיות חתירה מתמדת באמצעים מגוונים לבניית חברה מלוכדת ומאוחדת אגב שמירת הייחודיות, הכבוד והשונות של כל קבוצות האוכלוסייה.
בלב התהליך החינוכי חייב להתקיים דיאלוג מתמשך בין קבוצות שונות בחברה הישראלית כדי לבנות חזון משותף. יש לקדם את ההיכרות עם תרבויות ועולמות תוכן מגוונים, לצד לימוד על תהליכים בעייתיים כגון קליטתם השנויה במחלוקת של יוצאי עדות המזרח בארץ בשנות ה־50, הסיפור המזעזע של ילדי תימן, שאחרי עשרות שנים טופל על ידי הממשלה, הצפת התחושות, הכעסים, העוולות והבעיות, התמודדות איתם והצבת אתגרים ודרכים לשינוי.
מדובר בתהליך עומק שבסופו נצא מלוכדים יותר, חזקים יותר, שוויוניים יותר וגם קצת יותר שמחים. ובינתיים, שיהיה לכולנו חג מימונה שמח, כי המימונה האמיתית היא חג של ידידות, אמונה, אחווה בין שכנים ובין שונים. תרבחו, תסעדו וגם קצת תתלכדו.
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת