בירידה מתונה יחסית מהר רמון, אחד ההרים הגבוהים ברמת הנגב, בדרך לתצפית על שמו של אילן רמון וחבריו האסטרונאוטים שנספו בהתרסקות החללית קולומביה, החלה פתאום רוח. השמיים התקדרו, עננים אפורים מאופק לאופק, סופות חול במרחק.
הסערה החלה אבל לא התפרצה בבת אחת. שמיכה אפורה בישרה את תחילתה של יממה משוגעת. רוח, גשם, שיטפונות שיסחפו את הנגב. המים לא יחלחלו באדמת הלס. הם ימשיכו הלאה, סוחפים אחריהם את כל מה שנקרה בדרכם. בנחל ברק מדרום לצוקים ניצבים גזעי עץ אדירים שנסחפו במים פעם, עדות לכוח המתפרץ העוצמתי של איתני הטבע. הגזעים סחופי מים, מלוטשי חול, שוכבים כהוכחה לכך שהם רק כלי משחק בידי עוצמת המדבר המתפרצת, שכרגע אינה נראית לעין. הם תלושים ממקומם, כמו שיחים שהחלו להתעופף במשבי הרוח בכביש הערבה.
ההיאחזות באדמת הערבה קשה. היא אינה באה בקלות, ודורשת כושר עמידה ורצון. סימני הטבע טובים גם לאנשי המדבר, אנשי הנגב והערבה - תושבי ישראל שהחליטו לקבוע את ביתם במדבר. כשם ספרו המעולה של מאיר שלו, "בביתו במדבר", שמיטיב כדרכו לשלוח שורש של אמת כואבת לחיבור האנושי השביר שבין ההתיישבות, השממה, החלוציות והישראליות ובין ההתמודדות האישית המורכבת בארץ סחופת רוח ודם. גם אותן יישא הרוח, גם אותם ישטוף השיטפון, תייבש השמש הקופחת אל מול כוח הרצון להיאחז, להישאר ולהפריח.
ישנו בלילה בחאן תמרים ביישוב צוקים. עשינו שם את סדר פסח. שולחן חג שמציין את יציאת מצרים, חיבור פשוט ובסיסי לסיפור השחרור והחופש של עם ישראל מעבדות. הדרך עברה במדבר. למה הם הלכו כל כך הרבה זמן במדבר? שאלנו את הקטנים. "כדי שהזקנים ימותו", הם צעקו חזרה, מזקקים באכזריות את השורה התחתונה של התהליך הארוך של הבראת העם מדפוסי העבדות ושפלות הרוח.
הצעירים נולדו במדבר. נולדו לחופש, אחר כך לכיבוש הארץ וליישובה. כל מי שגר במושב, בקיבוץ או ביישוב קהילתי יודע שיישוב מתחיל למות כאשר פוסקת תנועת הצעירים אליו. בלי משפחות עם ילדים, בלי גני שעשועים ונוף עגלות תינוק בשבילי היישוב, מתחילות העצבות, השקיעה וההזדקנות שלו.
בצוקים יש דווקא בנייה. עוד בקתות נופש מדבריות, נוף של נחל עשוש, מצוקים וחמישים גוונים של חום. במרכז יש יריד אמנים, בקצוות עוד מיזמי תיירות מצליחים ובהם מדברא, ימי מדבר וארץ ערבה. אנשים באים לנגוס בשקט. חווים נוף בראשית, שלווה ובעיקר ניתוק. המילה הזאת, ניתוק, בעלת משמעות כפולה. החיבור בין הדרום למרכז, בין אילת לבאר שבע, עובר ברצועת האדמה הצרה, הנפלאה והפראית הזאת. משולש מדברי של הערבה, רמת הנגב והרי אילת, ציר 40, כביש 10 וכביש הערבה. המשולש נעשה צר ככל שמדרימים, ממזרח גבול ירדן, ממערב גבול מצרים.
הדבר הנכון
ענני הסערה העלולה להתפרץ משם כבר משייטים בשמי המזרח התיכון. השלום יציב, אבל המשטרים פחות. זרמי העומק המאיימים של האסלאם הובילו את רשויות הביטחון לסגור את הגבול לסיני בפסח. הישראלים רוצים להיזרק בדיונה הגדולה, אבל דאע"ש כבר מזמן הפך את הפזמון הכל־ישראלי מתוך "גבעת חלפון אינה עונה" - "תן לשים ת'ראש על דיונה" - למיצג אכזריות וברבריות, ומשתלט על חלקים בסיני כחלק מהמאבק האזורי.
בירדן יש יותר ממיליון פליטים שהגיעו אליה מסוריה. בינתיים שקט. אז הממשלה בראשות בנימין נתניהו בנתה גדר בדרום. זה נהדר, אבל זה אמצעי. היא בונה גדר אימתנית גם במזרח. היא תעצור את המהגרים ותבלום חלק מהטרור. אבל היא לא אמצעי נגד ניתוק. הניתוק של חלקי ישראל השונים הולך ומתרחש כאשר מפסיקים להבין שההתיישבות היא לא רק נכסי דלא ניידי, אלא גם ערך המשמר את הרוח הישראלית.
בכניסה לחלק מהיישובים זרוקים שלטים מאובקים "בלי חקלאות אין התיישבות", עדות למאבק הכושל של תושבי הערבה על תשומת לבה של הממשלה. ממשלה שלא מעודדת תנועה של צעירים לדרום, לנגב, לערבה מחליטה למעשה לייבש את ההתיישבות ולגזור ניתוק על ישראל. רק שהנושא לא מספיק מרעיש עולמות כך שהוא לא יפתח את מהדורות החדשות.
מדובר במעט אנשים. הם נראים מפונקים מדי כי יש להם אור בעיניים ושיזוף, הם לא נראים כמו מסכנים, כי הם לא. הם נראים כמו מלח הארץ, כי הם כן. אבל אם הם לא יוכלו להשאיר חלק מהילדים שלהם בערבה, אז כוחות השוק הכלכליים ידחפו את כולם צפונה, ומה שיישאר הוא רק כביש שומם מוקף גדרות. המדינה צריכה לעזור. לא כדי לעשות להם טובה, אלא כדי לשמר את האופי של המדינה, כדי שלא לדחוק את החלוצים לשמורות וגם כדי להיערך לסערה המזרח־תיכונית שיכולה לפסוח עלינו ברוח החג, או להתפרץ כמו הסערה האקלימית, בלי להתחשב בלוח השנה או בלוח התכנון שלנו.
חשבתי על כך שהיו בסך הכל שני ימי חול המועד השנה, ואחד מהם הפך ליום סערה. מעין משל ליכולת המוגבלת שלנו להיערך לתהליכים עמוקים יותר, לאיתני הטבע או לביקור בסמטאות ההיסטוריה.
כמה מאנשי הערבה סיפרו לנו על דברים קטנים שמפריעים להם. למשל איך מינהל מקרקעי ישראל, כיום רשות מקרקעי ישראל, שיגעו אותם בתמחור אדמת הטרשים לצורך תיירות וגבו לא מעט כסף; איך הלוואות המדינה הנדיבות יחסית, 150 אלף שקל, קוצצו באכזריות והועברו על ידי משרד השיכון לצרכים אחרים בתקופת השר אורי אריאל. הם לא אמרו, אבל היה אפשר לראות שהם לא מרגישים שמישהו דואג להם ממש בירושלים.
הדרך הפשוטה היא לעקוב אחרי הכסף. לראות לאן הזרימו את הסיוע. הדרך התמימה והמורכבת היא לקרוא למקבלי ההחלטות להתעורר. אין לערבה אף נציג בממשלה. אין לקיבוצים, אין למושבים. חוץ מישראל כץ. מישהו שם צריך ויכול לעשות את זה. לא מדובר רק בכלכלת שוק אלא גם בערכים; זה לא רק השקעה נושאת פירות, אלא גם חלק מהמאבק על האופי של המדינה; זה לא רק כדי לזכות בעוד קולות במרכז המפלגה אלא כדי לעשות את הדבר הנכון. במדבר עוצבה דמותו של העם היהודי בדרך ממצרים ומעוצבת דמותה של החברה בישראל. דוד בן־גוריון אמר את זה מזמן. זהו מבחן מנהיגות פשוט ומדיד. בביתו במדבר.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2